מאמר בנושא מזונות ילדים - www.netget.co.il

מזונות ילדים:

כללי:

סעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, הדן במזונות ילדים קטינים, קובע:

"3 (א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים[1] שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".

מקורות החיוב על-פי הדין האישי עד גיל 15:

באמצע המאה השנייה לספירה, התקינה הסנהדרין, שמקום מושבה היה אז באושא שבגליל, שורת תקנות שמגמתן היתה לחזק את אשיות התא המשפחתי. אחת התקנות המרכזיות, הטילה על האב את החובה המשפטית לדאוג למזונות ילדיו, עד הגיעם לגיל 6 שנים. כך, נהפכה "החובה" הדתית-מוסרית, לחובה משפטית, הגוררת הפעלת סנקציות על האב בגין אי קיומה.

במהלך השנים, מאז התקנת התקנה, תוקפה המחייב משפטית, הלך ונמוג, בשל עמדות הפוסקים, ששללה ממנה תוקף מחייב, והעמידו אותה כצו מוסרי חברתי.

בשנת תש"ד, תוקנה התקנה על-ידי הרבנות הראשית לארץ ישראל, ולפיה, חלה חובה משפטית על האב לזון את ילדיו, עד הגיעם לגיל 15 שנים, ואי קיומה מצידו, עלולה לגרור סנקציות ואמצעי כפייה עליו. דברי ההסבר של כבוד הרבנים הראשיים, בהקדמתם לתקנה, מבהירים היטב את הצורך בהתקנתה[2]. כבוד הרבנים הראשים התלבטו בשאלה כיצד ליתן לתקנה כוח מחייב, ויש לראות בתקנה זו משום קביעת מסמרות משפטיים לגבי זיקתו החוקית של אב לזון את ילדיו[3]. החיוב המשפטי אף קיבל תוקף בפסקי דין רבניים מאז[4].
בפסק-דין פורטוגז[5], התייחס כבוד השופט שינבוים לתקנות הרבנות הראשית, כך:

"מתוך דברי ההקדמה לתקנות אלה ברור, שכוונתם היתה להעלות את תקרת הגיל מגדלות – דהיינו 13 לבן ו – 12 לבת – עד 15 שנים ולהפעיל כוח כפייה גם באותם המקרים שהאב אינו 'אמיד'; ואשר לפי מצב הדין המקורי אפשר היה רק להשפיע עליו בדרך שכנוע מוסרי ולחץ חברתי".

ועוד, שם, בהמשך, בעמ' 459 מול האות ב, כך:

"לפיכך נקבע, כי התקנה יוצרת חובה משפטית, הניתנת לכפייה בדרך הוצאה לפועל. כן העלתה התקנה את הגיל מגדלות לגיל 15". (ההדגשה אינה במקור).

כך, כיום אף אפשר לאכוף את החיוב בהליכי הוצאה לפועל. פועל-יוצא-מכך הינו כי כיום, חיוב אב יהודי במזונות ילדיו, על-פי דינו האישי, בין הגילאין 6 ועד לגיל 15, הינו מכוח תקנת הרבנות הראשית. כך נקבע הן בפסיקות בתי-המשפט האזרחיים[6] והן בפסיקת בתי-הדין הרבניים[7]. למרות זאת, אין תמימות דעים מוחלטת בין הדיינים באם החיוב הוא אבסולוטי בהתאם לחיוב אב במזונות ילדיו עד גיל שש שנים; או שמא החיוב מגיל שש שנים ועד גיל 15 שנים, הוא בהתאם לתקנת אושא. שאלות רבות התעוררו בפסקי-דין, בהם, האם ניתן לחייב את האב למכור מנכסיו למזונות ילדיו מעל גיל שש שנים, אם אין לו לזונם די מרווחיו.[8] בפסק-דין זה ניתן לראות, כי בית הדין הרבני הגדול משווה בבהירות רבה את חיובו של אב במזונות ילדיו מעל גיל שש מכוח תקנת הרבנות הראשית עם חיובו במזונות ילדיו עד גיל שש. בתיק 103/תשי"ז[9], נקבע, כך: "במזונות ילדים אחרי שש ספק רב הוא אם יכולים לעכב להבטחת פרעונם להבא".

במילים אחרות: החיוב על-פי תקנת הרבנות הראשית זהה – מבחינת המהות – עם החיוב עד גיל שש, בהיותו חיוב עצמאי גמור; בעוד שמבחינת תחולת החיוב, הוא זהה לחיוב מעל שש לפי תקנת חכמים בצירוף כפייה משפטית. כך, באם לילד מעל גיל שש, יש ממה להתפרנס, פטור האב מלזון אותו. כך, להבדיל מחיוב אב במזונות ילד עד גיל שש – שאז החיוב הוא אבסולוטי – וחל גם כאשר לילדים יש ממה להתפרנס; אין לפסוק מזונות לילדים, מכוח התקנה, אחרי גיל שש, כשיש להם להתפרנס מעצמם[10]. עמדה זו קיבלה תמיכה בפסקי-דין רבניים רבים ובבתי המשפט האזרחיים[11].

כמו-כן, עולה מהתקנה, כי החיוב המשפטי המרחיב את חיובו של אב ליזון את ילדיו עד לגיל חמש עשרה שנים, איננו תלוי באמידותו של האב וביכולותיו הכלכליות, אלא המדובר בחיוב כללי הקובע שעל האב לזון את ילדיו בכל מצב כלכלי שבו הוא שרוי[12]. כך יוצא כי ישנה הרחבה של החיוב על האז עד לגיל 15 שנים ולא מדיני צדקה (שאז תלויה החובה באמידותו של הנותן).

החיוב הינו חיוב של האב ולא של האם, בעניינה, לא מטילה התקנה כל חיוב משפטי לזון את ילדיה.

חסרונו העיקרי של החיוב על-פי התקנה, בכך שהיא מגבילה את חיובו של האב לזון את ילדיו עד הגיעם לגיל 15 שנים, ואילו במציאות חיינו כיום, ילדים לומדים עד לגיל 18 שנים ולאחר מכן מתגייסים לצבא, ואינם יכולים לספק את צרכיהם בגילאים אלו.


מקור החיוב בגילאים 15 עד 18

חובת המזונות של אב במזונות ילדיו הגדולים שמעל גיל 15 נובע מדיני הצדקה[13]. חובה זו של מזונות מדין צדקה שונה היא מחובת האב לזון את ילדיו מדין המזונות (עד גיל 15), הן מבחינת חיובה והן מבחינת אכיפתה.

למרות זאת, אין לטעות, חובת המזונות מדין מצדקה חובה היא – חובה משפטית – אשר ניתן לאוכפה ולכפות על ביצועה, כאשר מתמלאים התנאים לקיומה[14].

חובה זו מדין צדקה הינה על "אב אמיד", שאז נשאלת השאלה מיהו אב "אמיד"? על-מנת לבדוק זאת, יש לבדוק את מצבו הכלכלי של האב, האם יכול הוא לפרנס את עצמו, קודם את אלו אותם הוא חייב מן הדין לפרנס. אין לפרש את המושג "אמיד", כאילו המדובר באדם עתיר נכסים, אשר תשלום המזונות לא יהווה עבורו קורבן כלל ועיקר[15]. בהבדיל מהחובה המוטלת על אב לגבי ילדיו עד לגיל שש שנים, אשר הינה חובה אבסולוטית, החלה על האב גם כאשר אין לו ממה ליתן, ועליו לשעבד עצמו אף כ"עבד" על-מנת לספק את מזונותיהם, וחובה זו הינה חובתו הבלעדית, הרי במזונות מדין צדקה, כאמור, תחול עליו רק כאשר הינו אמיד ובהתאם למה שידו משגת[16]

עניין נוסף אשר יש לבדוק, הוא היותו של מקבל המזונות "עני" או "נצרך"[17]. כאשר מתמלאים תנאים אלו, היות האב "אמיד" והיות הבן "עני", ניתן לחייב את האב מדין צדקה ליתן מזונות ילדיו. שאז, נשאלת השאלה, מהו היקף החובה? היקף החובה, הינו סיפוק צרכיו "די מחסורו". מהותה של החובה מדין צדקה היא השוואת מצבו של הנצרך למצבו הקודם, או, הבאתו למצב רגיל וסביר. כך, בטרם פסיקת המזונות מדיני צדקה יש לבחון את הרגליו של הנזקק משך חייו; והאם באמת אינו יכול להתפרנס מעצמו. החיוב מדין צדקה רחב הוא מהחיוב על-פי דין. בעוד שבחיוב על-פי דין, יוצא האב ידי חובתו שעה שנותן הוא לילדיו את מזונותיהם ההכרחיים השתכרותו תהא אשר תהא, וילד עני ועשיר שווים הם, הרי בחיוב מדין צדקה, ככל שהשתכרותו של האב גדולה יותר, כך גם תגדל החובה. מעל גיל 15 שנים, חובת המזונות כולה הינה מדיני צדקה, והכול עד לרמה בה הורגל הקטין[18]. ברם, כאשר לא הורגל הקטין באורח חיים פלוני, אין חובה לספק לו אותם. מכאן, הכול תלוי במצבו האישי של כל קטין. כך, לדיני צדקה, שונים הם העני והעשיר[19].


חיוב האם במזונות

ביחס לאם, הרי בניגוד לאב, לא מוטלת עליה מטעם דיני המזונות כל חובה לזון את ילדיה. לעניין חובת המזונות מדין צדקה, שווים האב והאם. על האם מוטלת חובה מדין צדקה, לזון את ילדיה כדי מחסורם[20]. הלכה זו חלה גם בבתי הדין הרבניים[21]. בתי המשפט התייחסו לשאלת יכולתה הכלכלית של אם לזון את ילדיה, גם כאשר האם לא הופיעה כנתבעת פורמלית בכתבי התביעה[22]. עמדה זו הינה בניגוד לעמדה קודמת של בית-המשפט העליון[23].

לצד חובות המזונות של האם והאב, עומדת חובה נוספת של האם, חובת ההנקה. חיוב המזונות הוטל במקורות התלמודיים והרבניים על האב לבדו. האב הוא המחויב במזונות בניו הקטינים. חיוב ההנקה מופיע במקורות התלמודיים בראש ובראשונה כחיוב של האם, כאשר מידת חיובו של האב באותם מקורות אינה ברורה. בין המלאכות שהאשה עושה לבעלה ושנמנו במשנה כתובות, מצינו את מלאכת ההנקה: "אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת; מבשלת ומניקה את בנה; מצעת לו את המיטה, ועושה בצמר". חיובה זה, מוטל עליה באופן אישי. האב, החייב במזונות בנו, עושה זאת דרך האם, אשר משועבדת למלאכת ההנקה. האב צריך להוסיף לאם המניקה על מזונותיה כיוון שהיונק ניזון ממנה.

כאמור, אין האם חייבת מזונות ילדיה מדין מזונות אלא מדין צדקה בלבד[24]. כלומר, רק אם ידה משגת, ואם הילדים זקוקים ואין להם להתפרנס משלהם[25]. אם בתנאים אלה היא מחוייבת לתת לילדיה, כופין אותה לכך[26]. מקרה כזה יכול להיות קיים כשהאם עשירה ואין בידי האב לשלם את המינימום ההכרחי למזונות הילדים, בעוד שהוא ראוי לפי הרגלו הסביר, לכיסוי צרכים מעבר לזה. ההוצאות בעד הצרכים הנוספים האלה לילד תהיינה בבחינת צדקה שבמקרה כזה מוטלות על האם ורק במידה והאב, בהתחשב בצרכיו הוא, יכול להשתתף בסיפוקן, מוטלות הן על שניהם על-פי חלוקה נאותה במידת יכולתם כי הרי גם האם חייבת בצדקה לבנה במידה ואין בידי האב ליתן[27].

באחרונה, ניסתה הפסיקה להחזיר עטרת הדין העברי ליושנו, על ידי אימוץ מחדש של הקביעה, כי אין לבעל זכות לדרוש מאשתו לצאת לעבוד מחוץ למשק הבית. כך, נאמר:

"אם היא יוצאת לעבודה ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה: 'צאי מעשה ידיך במזונותיך', אבל אין הוא זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה. אפילו עבדה בעבר, אך הפסיקה את עבודתה, זכאית היא לקבל ממנו את מזונותיה במלואם (ראה ב"צ שרשבסקי,
דיני משפחה (פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, מהדורה 2, תשל"א) 170 ואילך)....

'...משהסתבר, כי מעשה-ידיה של המשיבה... יש בהם כדי לספק מזונותיה, יש בכך כדי לפטור את הבעל מחובת התשלום, כל עוד היא עובדת, כאמור, ומשתכרת במידה המספקת'.[28]

אומנם, בתווך, ניתנו פסקי דין אחדים, מהם עלתה, לכאורה, נסיגה מההלכה דלעיל. ואולם, עיון מדוקדק באותם פסקי דין מלמד, כי אחרי ככלות הכול, החליטו בתי המשפט, באותם מקרים, שיש מקום לפסיקת מזונות.[29]



פקיעת החיוב במזונות עם הגיע הקטין לגיל 18 שנים:

ההנחה המקובלת היא, כי החובה לשלם מזונות לילדים חלה עד הגיע כל אחד מהם לגיל 18 שנה. החובה לשלם מזונות לילד קטין אינה משתרעת מעבר לתקופה האמורה, ולעניין זה אין צורך בפסק דין נוסף של בית המשפט[30]. כל זאת, כמובן, אלא אם נפסק אחרת על-ידי בית-המשפט[31].


מזונות מגיל 18 ואילך

כאמור, סוגיית המזונות לילדים קטינים מוסדרת בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט – 1959. הן על-פי דין אישי (סעיף 3 (א) לחוק, והן על-פי דין אזרחי (סעיף 3 (ב) לחוק. "קטין", מוגדר בסעיף 1 (א) לחוק, כמי שאינו בגיר, ו"בגיר", מוגדר כמי שמלאו לו שמונה עשר שנים.

חבותם של הורים במזונות כלפי ילדיהם הבגירים, מוסדרת בסעיפים 4(2) ו – 5 לחוק, הקובעים נורמות אזרחיות טריטוריאליות[32].

החוק עושה הבחנה בין חובת מזונות אבסולוטית כלפי ילדים קטינים, לבין חובת מזונות כלפי ילדים בגירים, המתגבשת רק בהתקיימו של סעיף 5 לחוק.

סעיף 4 לחוק קובע חובה לזון את בני-המשפחה המנויים בסעיף, אלא שהמחוקק מסייג חובה זו וקובע כי תתגבש רק בהתקיים שלושת התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 5 לחוק.

קביעת גיל 18 כגיל "בגרות", מסמן את סיום התלות המשפטית בין הילד לבין ההורה. למרות זאת, במציאות החיים בה אנו נמצאים, נוצר מצב בו ילדים מעל גיל 18 שנים הולכים לצה"ל (ולעיתים אף יש תקופה ארוכה בין סיום לימודיהם התיכוניים עד לגיוסם בשירות הצבאי). במשך כל תקופה זו, עדיין סמוכים הם לשולחן הוריהם. אומר על כך פרופ' רוזן צבי, בספרו:

"ילד שבגר ועושה את שירותו הצבאי אינו יוצא מביתו של ההורה-המשמורן בהגיעו לגיל הבגירות. גם בעת שירותו הצבאי נושא ההורה-המשמורן בהוצאות הילד, המטילות עליו מעמסה כספית לא מבוטלת. ניתן היה לצפות, כי המציאות הישראלית המיוחדת תלקח בחשבון בעת פרשנות החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות). אולם, לא כך הם פני הדברים"[33].

בעבר, אחריות של הורה על מזונות ילדו הבגיר המשרת בצבא הוטלה רק במקרים חריגים בלבד. שירות צבאי הוא המצב הרגיל אצל ילדים בגירים במקומותינו, ולפיכך, אינו מהווה, לדעת בית-המשפט עילה מספקת לתשלום דמי מזונות לילד בגיר.

הנימוק לכך היה כי בבוא בית-המשפט לפסוק מזונות ילד בגיר, צריכות להיווצר נסיבות מיוחדות המצדיקות את המשך החיוב במזונות:

"כפי שהבהרנו, לא אחת מסתיימת חובת המזונות לגבי ילד קטין, בדרך כלל, בהגיעו של הילד לגיל 18. יכולות להיווצר נסיבות מיוחדות המצדיקות את המשך החיוב במזונות – שלא מכוח הדין האישי אלא מכוח הוראותיהם של סעיפים 4 ו – 5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, אך כדי שהחיוב במזונות יושת על הוראות אלו לא די להצביע על קיומן של נסיבות שאינן יוצאות דופן אלא שהן בגדר תיאורו של המצב הרגיל אצל כל צעיר או צעירה הנכנסים לשירות הצבאי: השכר הצבאי אינו גבוה, לחופשות בסופי שבוע שבים הביתה ונזקקים לבית מגורים, לבגדים וכו'. אולם, מערכת הנסיבות כזאת היא כאמור שיגרתית ומקובלת ואם לאמץ גישתו של בית המשפט קמא, הרי פירושו של דבר שחובת המזונות מתארכת, ככלל, בכל מקרה כמעט עד לסוף שירות החובה של הבן או הבת" .[34]

גישה זו, כפי שהובאה, קיבלה חיזוקים בפסקי דין נוספים[35].

גישה זו, אשר ביטלה את אחריות ההורים על ילדיהם עם הגיעם לגיל 18 שנים, ותחילת שרותם הצבאית, בוטלה במספר פסקי-דין, ונקבעה הלכה חדשה[36]:

"....בעניין זה נפסק בעבר, כי ההנחה הינה כי הורים תומכים בילדיהם כל עוד הם קטינים. גיל התמיכה הוצמד אפוא לגיל הבגרות. המבקש לסמוך על תקופת תלות ארוכה יותר – עליו הנטל.... הנחה זו אינה תואמת עוד את המציאות הישראלית. מן המפורסמות הוא, שעם הגיעם לבגרות מתגייסים הבנים והבנות לצבא. בתקופת השירות הצבאית נמשכת תמיכת המשפחה בילדיה. כאמור, מציאות זו מצאה ביטויה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], הכולל ילדים המשרתים עד גיל 21 בשירות סדיר במסגרת המונח 'תלויים'. דין דומה נקבע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים). שלילת זכאותם של ילדים בתקופת שיותם הצבאי אינה מתיישבת עם מטרת הפיצויים ונוגדת 'צדק חברתי וכלכלי'. בית המשפט קובע כי ההנחות העובדתיות המשמשות בסיס ראייתי והקובעות את נטל הבאת הראיות, מן הראוי להן לשקף את מציאות החיים. במציאות הישראלית, תמיכת ההורים בילדיהם אינה מסתיימת עם הגיע הילד לגיל 18, והיא נמשכת כל עוד הם משרתים בצבא. מציאות זו היא שצריכה לקבוע את ההנחה העובדתית המשמשת בסיס לפסיקת הפיצויים. כמובן, קיימים מקרים שבהם השירות הצבאי מנתק את התלות. בדומה, קיימים מקרים שבהם התלות נמשכת מעבר לשירות הצבאי. בעניינם של אלה נדרשת הוכחה מיוחדת. לא כן באשר למצב הרגיל. ניתן ליצור הנחה עובדתית, שלפיה ילדים בישראל תלויים בהוריהם עד לסיום שירותם הצבאי הסדיר. לטעמי, המדיניות המשפטית הראויה דהאידנא היא הרחבת חובת המזונות המוטלת על הורים כלפי ילדיהם גם לאחר הגיעם לגיל בגרות. מדיניות משפטית זו תשקף נכונה את המציאות הישראלית אשר בה, הלכה למעשה, נמשכת תקופת התלות של הילדים בהוריהם עד לתום שירותם הצבאי הסדיר. יישומה המעשי של מדיניות משפטית זו בעניינינו, כמו בעניין יחזקאל, משמעה קביעת הנחה עובדתית (המשליכה גם על נטל הבאת הראיות), בדבר תקופת התלות של ילדים בהוריהם".

על-מנת להיכנס בגדרו של סעיף 5 לחוק, יש לעמוד בשני תאנים: כי החיוב יוטל על מי שהינו בגדר "אמיד", והחיוב יהא כלפי מי שהינו "נצרך". כך, ניתן להקביל מדיני הצדקה על מזונות ילד "בגיר". כך, ניתן יהא לקבוע חזקה, כי מי אשר משרת בשירות הצבאי, אינו יכול לספק את מזונותיו בעצמו, ולפיכך, מדיני צדקה, ישנו צורך לתמוך בו על-ידי הוריו.

שאז, נשאלת השאלה חסרה – מהו מחסורו של אותו אחד המשרת בשירות צבאי:

"למעשה, אנו דנים כאן בתנאי השלישי של דיני הצדקה שלא קיבל ביטוי בסעיף 5, שלפיו היקף התמיכה של האמיד בנזקק הוא רק 'כדי מחסורו' של הנזקק, ומחסורו של הילד שונה ברגיל בין בגילאים 15 – 18, לבין ילד המשרת שירות צבאי. התמיכה בגבול 'כדי מחסורו' פוחתת בשני שלישים בתקופת השירות, שבה רוב החיילים לנים בצבא או בהיעדר תנאי הלנה מקבלים דמי כלכלה...... אשר-על-כן, לטעמי, יש לאמץ את הגישה שלפיה ההנחה העובדתית היא שתמיכת הורים בילדיהם החיילים פוחתת בעת שירותם הצבאי לכדי שליש מן הסכום המשולם קודם לשירות הצבאי"[37].

כך, נערכה בפסק-דין זה הקבלה בין דיני מזונות בילדים בין הגילאים 15 עד 18, לבין קביעת מזונות לזמן השירות הצבאי, שכן גם בבגיר בגיל השירות הצבאי מתקיימים התנאים של "נצרך".

כך, כיום, פוסקים בתי המשפט לענייני משפחה מזונות לילדים בזמן השירות הצבאי על דרך השגרה, מבלי לערוך בחינה מחודשת על-פי הקריטריונים של סעיף 5 בכל מקרה ומקרה.

תביעת מזונות ילד בגיר הינה תביעה חדשה, ועל הבגיר להגישה בעצמו, כנגד הנתבע. כך, אף באם ישנו פסק-דין למזונות כנגד האב, אשר חייבו במתן מזונות לפלוני שעה שהינו קטין, פסק-דין זה יתבטל מאליו עם בגירותו של פלוני, ויהא עליו להגיש הליך חדש, למזונות בגיר[38].

בית-המשפט העליון בפסק-דין "פלוני", התייחס אף למצב בו לאחר שבגר הקטין (שאז מסתיים החיוב במזונותיו), טרם התגייס לצה"ל (שאז, על-פי פסק-הדין ניתן לחייב במזונותיו, כאמור). נוצרת אז תקופת רווח, בה הקטין –בגיר – ועדיין לא משרת בצבא, שאז נשאלת השאלה האם ישנו חיוב במזונותיו?

וכך נאמר, שם:

"נותרנו עם בעיה טכנית, שבלעדי פתרונה תיוותר הקונסטרוקציה בלתי שלמה: מן המפורסמות הוא שאין חפיפה מלאה בין הגעה לגיל בגרות לבין הגיוס לצה"ל: יש שהראשון קודם ויש שהשני קודם. המצב השני אינו מעורר בעיה. הבעיה מתעוררת כאשר מגיע הילד לגיל 18 והוא טרם מתגייס. הפתרון ברור כל עוד הוא תלמיד בבית-ספר, שכן אין כל טעם לראות שינוי במצבו בשל העובדה המקרית שהפך לבן 18 כל עוד הוא תלמיד. המצב הבעייתי הוא בתקופה שבין סיום הלימודים בבית הספר ועד לגיוס: האם נאמר שאז מסתיימת זכאותו במזונות והיא מתחדשת עם גיוסו? לדעתי, גם כאן ניתן לאמץ הנחה עובדתית לעניין סעיף 5(2), ולפיה, גם ילד בגיר במצב זה הוא 'נזקק', שכן למרות שלכאורה יכול הוא להשתכר למחייתו, הרי שהמצב בפועל הוא שנערים ונערות בתקופה זו מתקשים למצוא עבודה, לא כל שכן עבודה מכניסה. על-כן ניתן לאמץ הנחה עובדתית לפיה סמוכים הילדים בגיל זה על שולחן הוריהם, כששיעור התמיכה גם כאן, פוחת עד כדי שליש מן המזונות בגיל עד 18. גם כאן ניתנת החזקה לסתירה, לשני הכיוונים".[39]


מזונות לתלמיד בכיתה י"ג – י"ד

גם הזכות למזונות בגיר הלומד בכיתות י"ג – י"ד, מוסדרת מבוססת על הוראות סעיפים 4 ו – 5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט – 1959 (בהתאם למזונות בגיר המשרת בצה"ל).

גם כאן, פסיקת בתי-המשפט לענייני משפחה, מבוססת על פסק-דין פלוני, בו, כאמור, נפתחה הדלת לפסיקת מזונות בגיר, על בסיס הנחה עבודתית כי בגיר אשר משרת בצה"ל, עדיין סמוך על שולחן הוריו.

בעבר, לא מיהרו בתי-המשפט לפסוק מזונות לבגיר אשר המשיך את לימודיו, גם לאחר בגירותו:

"אכן, לפי החוק לתיקון דיי משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, אין אדם חייב לספק מזונות לילד בגיר אלא במידה שנתקיימו שלושת התנאים המנויים בסעיף 5. אחד מאלה הוא, שהבגיר על-אף מאמציו אינו יכול לספק את צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר. בפועל, בגלל לימודיו, אין בנה של האישה מפרנס את עצמו מעבודה, ומקורות אחרים לפרנסתו אין לו. אבל אל למקרה כזה מתכוון הסעיף. הכוונה היא לאדם אשר מפאת מצב בריאותו, או מסיבה שאינה תלויה בו וברצונו, נבצר ממנו לפרנס את עצמו מעבודה ואין לו מקור אחר למחייתו. כיוון שתנאים אלה אינם קיימים פה, הרי שהאשה אינה חייבת במזונות בנה, הבעל לא כל שכן שאינו חייב במזונותיו, באשר הוא אינו ילדו".[40]

השאלה באם חייב אם לתמוך בילדיו שעה שרוכשים הם השכלה, נדונה בפסק דין מזרחי[41], שם נאמר , כך:

"בידוע, שנוסף על חובת המזונות בה נושא האב כלפי ילדיו – עד גיל מסויים – נושא הוא כלפיהם בחובות נוספים שנשנו במסכת קדושין, דף כ"ט, עמוד א', ובמכילתא (פרשת בא, פרק י"ח). חובות אלה נקראים בלשון המקורות: מצוות הבן על האב והן: למולו, לפדותו (פדיון הבן), ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיאו אשה ולפי דעות אחרות אף ללמדו לשוט (שחיה) וללמדו ישוב המדינה. דברים אלה הובאו במקומות נוספים: בירושלמי קדושין, פרק א', הלכה...... ובתוספתא קדושין, פרק א' (אם כי בשינויי לשון), ועליהם נשנו הלכות רבות המפוזרות על-פני ספרות הפוסקים.

בחובות בהם נושא האב כלפי ילדיו, ניתן להבחין בשני סוגים: חובות שוטפים לסיפוק צרכיהם בגיל הצעיר, וחובות אשר אמנם חייב הוא לשאת בהן בעוד היותם צעירים, אך מטרתם ויעודם הוא להבטיח את עתידם. על הסוג השני של החובות, נמנית, בית היתר, אף החובה ללמד את ילדיו אומנות ולהשיאם לאשה".

ניתן אף, אולי, לפנות גם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962, שם, נאמר בסעיף 15, נאמר:

"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרות לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו...".

לימודים בכיתות י"ג – י"ד, עוזרות לרכישת מקצוע לעתיד, ולכן, ניתן אולי לומר כי המדובר בחובה של האב לעזור לילדיו לרכוש מקצוע.


מזונות לקטין המתחנך בפנימיה:

באשר לעלותו של ילד המתחנך בפנימיה, פסק כב' סגן הנשיא, השופט ח' פורת, בפרשת ברזילי[42], כי:

"מניסיוני באלפי תיקי מזונות עלותו של ילד בפנימיה כעלות כחצי ילד בבית... כאשר הגעתי לחישוב עלות כחצי ילד, מרכיבי העלות לא כוללים את ההשתתפות בהחזקת הילד בפנימיה. סכום זה יש להוסיף על עלות חצי ילד 'רגיל'. הסכום עצמו משתנה ולא אחיד לכל הילדים, אלא תלוי במצב הכלכלי של ההורים".

חובותיו של האב כלפי ילדיו:

חובת המזונות על האב, כלפי ילדים קטינים עד גיל 6 שנים, הינה, כאמור, חובה אבסולוטית, וזאת, גם כאשר לקטינים יש ממון או נכסים משלהם. כלפי קטינים מעל גיל 6 שנים ועד לגיל 15 שנים, לגבי המינימום הדרוש למחייה, נקבע, כי אין כל רלוונטיות לעניין הכנסותיו של האב, בהתאם לקביעת מזונות עד לגיל 6 שנים:

"... אך לדעתי, השאלה אינה מתעוררת כל עיקר
כשבית-המשפט אינו מקציב מזונות למעלה מן המינימום
הסביר......

סכום של – 200 לירות לחודש לאישה וארבעת ילדיה אינו
אלא מינימום הדרוש למחייתם בתנאי המקום והזמן שלנו.
מינימום זה חייב הבעל לספק לאשתו ולילדיו, יהיו אשר
יהיו הכנסותיו, ובלבד שאין הוא חולה או מסיב אחרת שאינה
תלויה בו, בעצמו זקוק לתמיכה. שאלת גובה הכנסותיו
והיקף נכסיו מתעוררת בתביעת מזונות רק כשהוא נדרש
לשלם מזונות למעלה מן ההכרחי – שהרי אשתו רשאית
לומר, עולה אני עמו, וכמידת עשרו כן מידת מזונותי......;
ואם כי מזונות הילדים קצובים להם לפי צרכיהם בלבד ולא
לפי עושרו של אביהם (שו"ע, אה"ע, ע"ג, ו'), ייתכן וצורכיהם
מרובים יותר כשהם ילדי עשירים (פסקי דין של בתי
הדין הרבניים בישראל, כרך ב', ע' 3, (7)); ואולם, כשמכסת
המזונות בה הוא מתחייב בפסק-הדין אינה עולה על
המינימום הדרוש למחייתם, אין בית-המשפט חייב להיזקק
לראיות בדבר יכולתו הכספית, אלא רשאי הוא
להתחשב 'במה שאפשרותו להרוויח, ולא במה שהוא
מרוויח באמת'".[43]

בפסק-דין יצהר[44], התייחס בית-המשפט למצב שבו, למרות כי האב עובד, אין הוא משתכר מעבודתו זו מספיק, אליו לחפש תעסוקה אשר תביא לו פרנסה רבה יותר, על-מנת שיוכל הוא לעמוד בחיוביו כלפי בני-משפחתו:

"המערער העלה את הטענה, כי גם בית-המשפט
קמא קבע שאיננו משתכר אלא לצרור נקוב וכי הכנסותיו
מועטות. טענה זו יש בה אך ורק משום התייחסות
למחצית ממצאיו ומסקנותיו של בית-המשפט קמא.
המערער איננו בגדר אלה, שאינם יכולים לעבוד כדי להרוויח.
הוא בריא בגופו, ואם עיסוקו הנוכחי אינו מביא לו הכנסה
מספקת, עליו לחפש תעסוקה אחרת, אשר תאפשר לו קיום
חובותיו כלפי בני ביתו. לא הובא שמץ ראיה בפני
בית-המשפט קמא, כאילו המערער אינו יכול לעבוד
מפאת מחלה או בשל סיבה אחרת, שיש בה כדי להוכיח
שאי-יכולתו לזון את בני ביתו אינה תלויה בו".

מצב שונה הוא, מצב בו אב עובד, במשרה מלאה, לפרנסת משפחתו, אך למרות זאת, עדיין לא מתפרנס דיו. בית-המשפט העליון התייחס למקרה שכזה, כאשר במקרה זה, היה האב עובד מדינה, במשרה מלאה, ובית-המשפט המחוזי קבע כי למרות העובדה כי האב עובד במשרה מלאה, עליו למצוא פרנסה אחרת, מכניסה יותר. האב הגיש ערעור לבית-המשפט העליון, אשר קבע כי בית-המשפט המחוזי טעה בכך שחייב אב למצוא לעצמו פרנסה אחרת, שעה שיוצא הוא ידי חובותו במשרה מלאה בשירות המדינה:

"דעתי היא כי המערער צודק בטענתו הראשונה. אין אדם
רשאי להתבטל מעבודה ולטעון כי אין ביכלתו לפרנס
אשתו וילדיו הקטינים. אך כאשר אדם עובד במשרה שלמה
כעובד מדינה, בדרך כלל מילא את חובתו כלפי אשתו וילדו
כדי לעבוד כדי לפרנסם. אכן ישנם מקרים שבהם יגיע
בית המשפט למסקנה כי האב לא עשה מאמצים מספיקים
אפילו עובד כאמור, אבל למסקנה זאת יגיע בית-המשפט
רק במקרים חורגים מן הרגיל".[45]

ישנם מקרים נוספים אליהם התייחסו בתי-המשפט בהם נפסקו מזונות לאב נכה, חבר קיבוץ, מובטל ואף לאב אשר ריצה את זמנו בגין מאסר בבית-סוהר.[46] יתרה מכך, יכולתו של האב עשויה להימדד גם ממקורות אחרים, כגון רכוש, ולא רק מהכנסה וממשלוח יד[47].
ועוד הוסף על-כך, על-ידי עוה"ד א' גריידי ונ' שלם בספרם 'מזונות ילדים – הלכה ומעשה' (חוקת המשפחה, מהדורה שניה מורחבת, 1999), בעמוד 94:

"עולה אם כן, שכאשר לאב עיסוק מיוחד ואטרקטיבי וכאשר
מצטרפים לכך כישורו וניסיונו של האב, טענת אבטלה לא
תמצא לה מקום כלל מצד האב".

יחד-עם-זאת, גם אם לא תנוח דעתו של בית-המשפט מעובדת היותו של אדם מובטל משך זמן, ללא הסבר משכנע – לא תמיד ניתן ייהא לייחס לו, עדיין, יכולת השתכרות מוגזמת[48].

יתירה מכך, במסגרת כללי החבות במזונות, גם אדם המרצה עונש מאסר בכלא חב חובת מזונות כלפי ילדיו הקטינים[49]. ודוק, בית המשפט העליון סייג את החבות במצב של חולי, שאינו תלוי באב-בבעל, אך לא בהגבלה שארעה בעטיו.

מכאן, שאם אדם נכנס לבית האסורים, ממילא שאירע הדבר בשל מעשיו או מחדליו; ואף אם אין לו כל נכסים או הכנסה שוטפת – החובה לזון את אשתו וילדיו הקטינים בעינה עומדת, ומחייבים אותו בכך.

עם זאת, לעניין שיעור החיוב שיושת על אסיר, המרצה עונשו – יבדוק בית המשפט, האם עובד הנתבע בין כותלי הכלא או מחוצה לו (במסגרת הסדר עם נציבות שירות בתי הסוהר); ובעיקר – ישקול, האם לנתבע רכוש כלשהו, הניתן למימוש.[50]


מנגד לחובותיו של האב עומדות גם זכויותיו. כך, חובה על בית-המשפט לראות במסגרת כלל שיקוליו בקביעת גובה המזונות, גם את צרכיו של האב, תוך שמירה על כבודו. בית-המשפט בפסיקותיו, צריך לקחת בחשבון את העובדה כי בדרך-כלל, על האב לצאת ולמצוא לעצמו מקום מגורים ולפרנס את עצמו בכבוד. בתי-המשפט התייחסו לעניין זה:

דרכי הוכחת תביעת מזונות:

בטרם ניכנס לפרק זה, תובא הערה מפיו של כבוד השופט טירקל, באשר לטבעם של סכסוכים משפחתיים:

"טבעו של סכסוך בין בני זוג, שרוב רובו בסתר ואפס
קצהו בגלוי. הדברים, שמביאים בני הזוג המתדיינים, ואף
עדיהם, בפני בית המשפט או בית הדין, אינם תמיד
אמת צרופה, ויש לחשוש שבדרך כלל אינם אלא 'אמת'
סובייקטיבית מאוד, פריה של שנאה יוקדת ושל
חשבונות שונים ומשונים....
התמונה הנוצרת לעיני בית-המשפט עלולה להיות
מרוסקת ומעוותת ובלתי נאמנה למציאות לחלוטין,
ועליו לנהוג בזהירות יתירה בבואו לקבוע את ממצאיו
ובבואו לשקול אותם בטרם יסיק את מסקנותיו".

תביעת מזונות הינה תביעה כספית לסכום כסף. ככל תביעה כספית אחרת, יש להוכיחה בצורה הטובה ביותר, על-מנת שבית-המשפט יוכל לפסוק את צרכיו של המבקש נכונה. על דברים אלו נאמר בפרשת כהן[51]:

"אחרי עיון בראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה
שלפנינו בנויה הקביעה של שיעור המזונות על הערכה
סבירה, שאין בה סממן של הפרזה, אך אינני שולל את
האפשרות, כי במקרה אחר תידחה תביעה רק בשל אי
הוכחה נאותה ומדויקת של הצרכים וההוצאות. אין כל
הצדקה לכך שבית המשפט יחויב לעסוק בהשערות,
בהנחות ובניחושים, כשמדובר על תביעה כספית אשר
אותה חייבים להוכיח כיאות, ותביעת מזונות אינה שונה
מבחינה זאת מכל תביעה אחרת".

בהבדיל מחיוב מזונות אישה, חיוב במזונות קטינים, לעיתים ייטה בית-המשפט להקל את ההוכחה בתביעתם:

"מאחר ועסקינן בתביעת מזונות, גם של קטינים, אין בכוונתי
לדחות את התביעה, מה שנכון היה לעשות לו היה מדובר
בתביעת מזונות של אשה בלבד".[52]

פסיקת מזונות, מחייבת, בין היתר, קביעתו של ממצא בשני נושאים מרכזיים: צורכיהם של הזכאים למזונות, ויכולתו הכלכלית של החייב. יכול, וקביעת הממצאים האמורים תעשה למרות ראיות סותרות של שני הצדדים, תוך נקיטת עמדת בית-המשפט לצד מי מהצדדים, בנוגע לאמינותן של שתי הגרסאות.

יתרה מכך, בית-המשפט יכול להשלים ולהעריך נתונים על יסוד מסקנות העולות מאלו שהובאו לפניו, גם אם אין לגבי כל פרט ופרט נתון מספרי מדוייק.[53]

כך, כיום, נוטים בתי המשפט לפסוק את מזונות ההכרחיים של הקטינים, אף בלא כל הוכחה כלל. לעניי הגדרת צרכיו ההכרחיים של קטין, ושיעורם, יפים דבריו של כבוד השופט א' שינבויים ז"ל:

"מהם הצרכים ההכרחיים? מתוך ההגדרה עצמה נראה,
כי המדובר באותם דברים בסיסיים, שבלעדיהם אין הילד
יכול להתקיים ממש; ומתוך הדין, שקובע כי אין מחייבים
בהם לפי עושרו של האב, יוצא, שצרכים אלה שווים הם לעני
ולעשיר".[54]

הפסיקה קבעה, כי סכום של כ – 1,000 ₪ לחודש, הינו סכום, אשר אינו דורש, לרוב, הוכחה, כלשהי[55].

עם זאת, ההלכה הפסוקה היא, שאין לפסוק את צורכי הילדים כמכפלה של מספר הילדים.[56]

כאשר אין ביכולת בית-המשפט לקבוע ממצא מדויק וחד משמעי, יכול בית-המשפט לקבוע מסקנה באשר להכנסה המינימלית המסתברת או באשר לסכומים שהם תחומיו של מתח ההכנסה. אך כאמור, ראוי כי הדבר ייעשה לאחר שמיעת עדויות וקביעת סכום ההכנסה אשר בגינו ניתן יהא לחייב במזונות[57].

לצערנו, כיום, כדבר שבשגרה, מוגשים לעיתים קרובות כתבי תביעות בהם נתבעים דמי מזונות מופרזים, ולעיתים אף עולה סכום התביעה על הסכום אותו, לפי כתבי הטענות, מרוויח הנתבע; וכל זאת, מבלי ליתן את הדעת מהיכן אמור הנתבע לכלכל את עצמו. דברים אלו טופלו בפרשת לקס[58].

ועוד. כאמור לעיל, לעיתים נתבעים צרכים אשר עולים על הכנסתו הנטענת של האב. שאז, יכול בית המשפט להשתמש בניסיון החיים המוכר, ולאמוד את הצרכים לפי דעתו[59].

רעה אחרת, הינה למרות התקנות הקובעות מפורשות כי על בעל דין המגיש תביעת מזונות לצרף אליה הרצאת פרטים, לעיתים קרובות מדי, בעלי דין ופרקליטיהם, מצרפים הרצאות פרטים סתמיות ודלות, כשפעמים נעשה הדבר מתוך כוונת מכוון ליצור מסך ערפל או להסתיר נתונים בעלי משמעות וחשיבות.

בית המשפט העליון כבר נתן דעתו לתופעה פסולה זו; ועל-כן, ראוי להם לבעלי דין ולפרקליטיהם לנהוג כמצוות תקנות הדיון, להקפיד הקפדה יתרה במסירת כל הנתונים הנצרכים; שאחרת, יחליט בית המשפט על שימוש בסנקציות הראויות, בהתאם לתקנה 264 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי:

"...תקנה 264(ד) עוסקת במחיקת כתב הגנתו של בעל דין,
אשר לא מסר הרצאת פרטים כמצוות התקנות, ואף אז
נתון עניין המחיקה לשיקול דעתו של בית המשפט, וברי
מנוסח התקנה, שבית המשפט לא ימהר להשתמש בסמכות
הנתונה לו, אלא אם כן נוכח שאין מנוס מכך. ....

עו"ד שגיא הצליח לשכנעני, כי לאמיתו של דבר, אין בפני
בית המשפט היום הרצאת פרטים כחוק מטעם הנתבע,
וברי שלא יוכל להתגונן בהעדר הרצאת פרטים מטעמו..."

ובהמשך, דברים שנאמרו על-ידי כבוד השופט גולדברג:

"במצב דברים זה, לא הייתה מניעה שלא להפעיל את
תקנה 264 (א) ולראות את המערער כמי שמודה
בפרטים שמסרה המשיבה ולהמשיך בדיון לגבי יתר
השאלות הדורשות הכרעה כדי לפסוק בתובענה".

כך, ניתן לראות, כי בתי המשפט לא ימהרו למחוק כתבי הגנה-תביעה של בעל דין אשר לא מילא אחר התקנות, אך מכאן, הדרך ארוכה, עד להסקה כי בעל דין יכול להתעלם מתקנות סדר הדין האזרחי, וישנן סנקציות שבהן בית-המשפט יכול לנקוט כנגדו.

תביעה להפחתת מזונות:

הלכה פסוקה היא, כי תנאי להפחתת מזונות, הינו הוכחת שינוי נסיבות מהותי, וזאת מעת מתן פסק-הדין המקורי. בעניין זה נקבע, לאמור:

"... פסק מזונות אינו יוצר מחסום סופי מפני חידוש
ההתדיינות, וניתן לחזור ולפנות לבית המשפט בקשר
לנושא המזונות, בכפוף להוכחת התנאי כי חל שינוי
מהותי בנסיבות המצדיק את שינוי הקביעה המקורית.
את המושג 'שינוי נסיבות' בהקשר זה נהוג לפרש באופן
דווקני, שאם לא כן עשוי להיות מופר האיזון בין המגמה
להביא לסופיות הדיון לבין הצורך להתאים את גובה
המזונות לצרכי החיים, ולמצבי חיים משתנים בין של צד
זוכה להם ובין של צד החייב בהם".[60]

עם-זאת, נפסק, כי על בית המשפט הדן בתביעה החדשה לקבוע בזהירות יתירה, ובצורה ברורה וחד משמעית, האם חל שינוי נסיבות מהותי, מהו שינוי הנסיבות והאם יש בשינוי הנסיבות כדי להצדיק שינוי בסכום המזונות אשר נקבע בעבר[61].

עוד נפסק, כי אין לצאת מתוך הנחה כי כל שינוי נסיבות יש בו אוטומטית כדי להשליך על סכום המזונות[62].

נטל ההוכחה להוכיח את שינוי הנסיבות הוא על התובע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה[63].

עילת בן מרדן/ התנהגות מחפירה של הילד:

טעם אשר בגינו ניתן להגיש תביעה להפחתת חיוב דמיה המזונות, הינו טעם של בן מרדן. ההלכה היא, כי ניתן מבחינה משפטית, לצמצם את חובת המזונות, כולה או מקצתה, כאשר המדובר בילד מורד. בהתאם לסעיף 9 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט (1959), התנהגות מחפירה של ילד כלפי הורהו אינה מחייבת שלילית מזונותיו. ההחלטה מסורה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין על פי שיקולי הצדק והיושר בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך, לעיתים, שעה שהאם לא תוכל לכלכל את הילדים לבדה, ולמרות התנהגות מחפירה של הילד כלפי אביו, לא יפסוק בית-המשפט על ביטול המזונות כלפי הבן[64].

לכן, כי כאשר יסבור בית-המשפט, כי אכן, ישנה עילה לתביעת אב להפסקת/הפחתת תשלום מזונות כלפי ילדיו, לאור התנהגותם, יבדוק בית-המשפט, האם הדבר יגרום לחרפת רעב לילדים?[65]

בעבר צויין כי ראוי לאפשר לילדים, על אף מרידתם, קיום כלכלי, אם כי בצימצום. בעבר נאמרו דברים על-ידי בתי המשפט:

"... אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה מידה של
אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית
להשתמש בענין המזונות כדי להשפיע על הילד שיישמע
לצו בית-הדין. ספק רב הוא אם זו הדרך לקרב את לב
הילד אל אביו; אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד
תעמיק את הקרע ביניהם". [66]


ההלכה הפסוקה קובעת, כי עול כלכלתו של בן מרדן מוטל על מי שמחזיק בו, כל עוד מסוגל המחזיק לכלכל אותו. והיה והמחזיק אינו מסוגל לפרנסו, על ההורה השני להשלים את מחסורו על פי דיני צדקה, אם כי לא עד לאותה רמת חיים אשר ההורה המחזיק חפץ לקבוע עבורו.

דברים אלו הובאו בפסקי דין, כדוגמא:

"... כאשר האב פטור ממזונות הבן לפי התקנה בנסיבות
כמו דנן, אין משמעות הדבר שדינו של הילד לרעוב באשר
אינו שומע בקול אביו להיות אצלו, אלא כי המחזיק בילד
הוא יפרנסו ואין האב חייב, לא כלפי הבן ולא כלפי
המחזיק, להחזיר הוצאות, ובוודאי שאין הוא חייב להשלים
עם עובדות אלו ולפרוע הוצאות אלו מראש. אכן, גל עוד
המערער אצל אמו ובידה לפרנסו, אין כל בעיה מבחינת
המערער, שהרי לו עצמו אין חשיבות ממי לקבל מזונותיו.
רק במקרה שמצב אמו של המערער היה כזה, שלא היתה
יכולה לכלכל את המערער והיה עליו לסבול מחסור בזמן
שהוא אצלה, תתעורר בעיה....

.... סבורני שבמקרה שלפנינו, היינו, בהתחשב בגילו של
הקטין, ויתר נסיבות המקרה הידועות לנו ושתוארו לעיל
(פרטים אחרים אינם ידועים לנו), לא יהא זה מוצדק –
מבחינת דיני התורה – אם האב ירצה לנער את חצנו מבנו
כאשר הבן אינו שומע בקולו, ואין האב רשאי לומר: 'אם
בני מתנהג כפי שמתנהג, יסבול רעב ואין זה מעניני אם
סובל הוא רעב'.

נכון הדבר, שאם בן גילו של המערער מתנהג שלא
כשורה או מסרב ללמוד, רשאי אביו ליסרו ולרדות בו כדי
להכריחו ללמוד ולנהוג כדבעי, אבל הורים הוזהרו מלנקוט
באמצעי רדיה חמורים יותר מדי. אד הכללים הוא כי לעולם
תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ואין לדחות בשתי הידיים...

הרב שניאור זלמן מלאדי (בעל התניא) בשולחן ערוך שלו,
הלכות תלמוד תורה, פרק א', סימן ו', הזהיר את האב 'ואל
תכביד יסורין ותוכחת'. יתר-על-כן, השאלה של רדיה בילד
על ידי מיעוט המזון נדונה על-ידי מפרשי התלמוד לגבי
ילד המסרב ללמוד תורה. בכתובות, דף נ', ע"א, נאמר:
'באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה
שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו (בנוסח אחר: עד לחייו)'.

... ברור שכאשר בן מורד באביו ואינו מקיים כיבוד אב,
אין זאת סיבה שלא לחיותו. ובכן, כאשר המערער נמצא
אצל אימו, ובהיותו אצלה סובל ממחסור, זכאי הוא לכך
שימלאו על פי דיני צדקה, וכל עוד אביו אינו מקיים,
הוא קודם לציבור להשלים מחסורו ואינו יכול להטיל את
הנטל על שכם הציבור. אדגיש, כי במקרה של בן מרדן
המתנכר לאביו, אין לדרוש מן האב, כי בבואו להשלים את
מחסורו של הבן, ישלים מחסור זה עד לאות רמת חיים
אשר האם רוצה לקבוע עבורו, וזה כבר נובע מהאמור לעיל".[67]

הטלת סנקציה כה חמורה, כדוגמת קיצוץ משמעותי בסכום המזונות של ילד, היא אמצעי קיצוני, שאין לנקוט אותו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים. בנסיבות אחרות, יעמדו לילד כלפי הוריו, זכויותיו, הן על פי הדין האישי החל על ההורה ועל הילד (במקרים של ילד והורה יהודי), והן לאור רוח הוראותיו של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962.

ייתכנו מקרים, בהם מסרב הבן לראות את אביו או את אמו, ואף אינו נוהג בהם מצוות כבוד אב ואם ועדיין לא יוכרז כ"מורד". כאלה הם המקרים, בהם לא ניתן לתלות את האשם בקטין, וכאשר הנסיבות מצביעות על קיום צידוק לסרבנות.


רכיבי המזונות:

על-מנת לפתוח בפרק זה, יש לחלק תחילה, כפי שכבר פורט, את המזונות לשני חלקים: צרכים הכרחיים; צרכים שמעבר לצרכים ההכרחיים. בעוד שלגבי החיוב הראשון, החיוב הינו מוחלט על האב עד לגיל 15 שנים, הרי שבחיוב השני, יחויבו שני ההורים בהתאם למבחנים על-פי דיני הצדקה.

לצערנו, אף כיום, ניתן למצוא מחלוקות בפסיקות בתי המשפט באשר לאבחנות בין הרכיבים השונים, האם הינם בגדר צרכיים הכרחיים או לאו.


צרכים הכרחיים:

גם בסעיף זה ישנו צורך לערוך הבחנה. הקטין בתוך סביבת הקטינים; והקטין הספציפי.
בית-המשפט העליון התייחס לכך בפרשת פורטוגז[68], שם קבע:

"....מהם הצרכים ההכרחיים? מתוך ההגדרה עצמה נראה,
כי המדובר באותם דברים בסיסים, שבלעדיהם אין הילד
יכול להתקיים ממש; ומתוך הדין, שקובע, כי אין מחייבים
בהם לפי עושרו של האב, יוצא, שצרכים אלה שווים הם לעני
ולעשיר".

ובהמשך:

"...קשה כיום לקבוע את האבחנה המדויקת של צרכים
אלה לפי סכומיהם".

כפי שכבר פורט בפרק הוכחת תביעת המזונות, בתי המשפט קבעו, מהו הסכום אותו אין צורך להוכיח, והכולל, בדרך-כלל, את צרכיהם ההכרחיים של קטינים[69]


כלכלה:
אין מחלוקת כי רכיב זה הינו בגדר הצרכים ההכרחיים אשר על האב לשאת בהם, על-פי דינו האישי. היקף ההוצאות ייקבע על-ידי בית-המשפט

הלבשה והנעלה:
גם אב מזון זה, הינו בגדר הצרכים ההכרחיים אשר יחול במלואו על האב, בשיעור אשר ייקבע על ידי בית המשפט.

דמי טיפול:
דמי הטיפול בילדים הם חלק ממזונות הילדים, אולם רק כאשר לאישה לא משולמים מזונות:

"... עניין דמי הטיפול לא נדון בבית המשפט קמא, ודמי
הטיפול לא נכללו במזונות הילדים, מכיוון שבית המשפט
המחוזי פסק לאישה מזונות. כעת, משמתבטל החיוב במזונות
לאישה, יש לדון בשאלה, אם היא זכאית לדמי טיפול."[70]

דמי טיפול, הינם בגדר מזונות הילדים, ולא בגדר החזר הוצאותיה של האם, לכן, רשאיות תובעות קטינות, המגישות תביעתן למזונות כנגד אביהן, לכלול ברשימת צרכיהן אף את דמי הטיפול[71].

החובה לספק לילד מזונות כוללת כאמור אף את החובה לטפל בילד, או לשלם את הוצאות הטיפול ישירות למי שמטפל בו. עד גיל 15 נכללת חובה זו בגדר חיוב המזונות הרובץ על האב. ניתן לחייב את האם בדמי טיפול כלפי ילדים מתחת לגיל 15 מדין צדקה, וזה כאשר לאב אין את האמצעים לעשות כן, וכאשר אפשר לחייב את האם בהתאם לדיני הצדקה[72].

דמי הטיפול יכולים לבוא לידי ביטוי, הן בטיפולה הישיר של האם, הן על ידי תשלום עבור הוצאותיה של האם לקייטנה, והן עבור שמירה אצל מטפלת או מעון, בהיות כל אלה זרועה הארוכה של האם[73].

כל זה נכון, כאשר האישה אינה מקבלת מזונות מבעלה; אך כאשר האישה מקבלת מזונות מבעלה, ומנגד מטפלת בילדים, הרי שהטיפול בילדים נחשב כמעשה ידיה אשר יוצר את איזון הזכויות שבין הבעל לבין האישה – על פי הכלל של "מעשה ידיה תחת מזונותיה": מול דמי המזונות שמקבלת האישה מן הבעל, היא נותנת לבעל את מעשה ידיה – הטיפול בילדים.

ועוד. יש מקום להבחין בין הגילים השונים בתקופת קטינותו של הילד. שהרי, לא הרי הטיפול בו בהיותו בן שנתיים, כהרי הטיפול בו בהגיעו לגיל שבע.

בפרשת צימרמן[74], ביטל בית המשפט המחוזי את החיוב הגלובאלי בו חיויב אב על ידי בית המשפט לענייני משפחה, וקבע מדרגות חיוב, על פי גדילת הקטין, עד הגיעו לגיל 13 שנים, שאז יהפוך החיוב לאפס. מפאת חשיבותו של פסק הדין לנושא זה, נביא להלן קטעים ממנו:

"... דמי טיפול משתנים בהתאם לגיל הילדים. אפשר לומר כי
ככל שהילד צעיר יותר, כך הזמן הנדרש כדי לטפל בו רב יותר,
ויכולת האם לצאת לעבודה מעטה יותר, בגלל הצורך להתפנות
לילד.
אולם, ככל שהילד גדל, הטיפול האינדיבידואלי והפרטני שבו
מצטמצם, עד שבגיל מסויים ילדים מפתחים עצמאות
מסויימת ועניין הטיפול בהם כמעט בטל בשישים, או על כל
פנים, לא חורג מאותה דאגה שאם חייבת לגלות כלפי ילדיה,
גם ללא קבלת תשלום וללא צמצום משמעותי
ביכולתה לעבוד ולהתפרנס.

...ב"כ האב הציע להשאיר את הסכום של 500 ₪ עד גיל 8,
לאחר מכן להפחיתו לסך 250 ₪ לגבי הגילאים מ – 8 עד 11,
ולבטלו לחלוטין מ – 11.
כפוף לשינויים מסויימים החלוקה המוצעת נראית לי עקרונית
הגיונית, היינו סך של 500 ₪ ימשך כהצעת עו"ד שלם עד
גיל 8 ועד בכלל, אולם מאחר ועל פי חוזה שעשו בני הזוג
לאחר פסק הדין האמור הסך 2,150 ₪ מזונות (הכוללים דמי
טיפול בסך 500 ₪) להשאר ללא שינוי עד 31.8.2005, הרי
אין להתערב בשינוי דמי הטיפול עד אותו יום, למרות שהילד
כבר יהיה בן 9 שנים. לכן, החיוב יוקטן לסך 250 ₪ רק
מיום 1.9.2005, ועד מלאת לילד 11 שנים, ולאחר מכן
יופחת ל 125 ₪ לחודש עד למלאת לילד 13 שנים.
לאחר מכן יבוטל לחלוטין סעיף דמי הטיפול. נראה,
לעניות דעתי, כי בגיל 11 ילד אינו עצמאי די הצורך כדי
לבטל לחלוטין חיוב של דמי טיפול.

ראוי להבהיר ולציין כי נושא דמי הטיפול הוא נושא
שרחוק מלהיות מדוייק, אין בפסיקה ולא מוכר לי בהלכה
כאילו קיימת טבלה מדוייקת של שיעור דמי הטיפול,
במיוחד לאור האבחנות של חיוב מזונות מדין תורה ומדין צדקה.
תחילת דמי טיפול בתשובת הרשב"ש שפורסמה בפד"ר ב'
עמ' 6, שבה נקבעו דמי טיפול עבור הנקה, משמע
מדובר לכאורה בתינוקות. נושא זה פותח משך השנים
ודמי טיפול נקבעים גם לילדים בגילאים גבוהים יותר,
אולם קשה מאוד לקצוב גבולות מדוייקים משום שיש
ילדים עצמאיים יותר ויש עצמאיים פחות.
כן יש השלכה על פרטי המזונות האחרים, האם הם נפסקים
ברחבות או בצמצום, וכמובן שיש השלכה ליכולת של שני
ההורים. לכן, אין להבין מן הדברים דלעיל כאילו קבעתי
טבלה שטובה לכל מקרה לגבי קביעת דמי טיפול, או אפילו
בהתייחסות לגילאים וזכאותם לדמי טיפול. הדבר בגדר
מחשבות כלליות והיישום הוא למקרה המסויים שבפנינו
שבו יכולת לתשלום מזונות קיימת, המזונות שנפסקו נראים
נדיבים למדי, הילד מתואר כילד רגיל (כרגע הוא רק בן 3
שנים) והאם גם היא אינה מחוסרת אמצעים".

מקומות אחרים, נקבע על ידי בית המשפט העליון הלכות אשר קבועות כי בגיל 11 – 13 לא נפסקו דמי טיפול[75].

בפרשת סרור[76], הביע כבוד השופט ח' פורת את דעתו, באם דמי הטיפול יכנסו לגדרם של הצרכים ההכרחיים במזונות, מכוח ההלכה, או לדיני צדקה. שם טען הוא, כי דמי הטיפול מעל גיל 6 שנים, הינם מכוח דיני צדקה.


מדור:

במסגרת חובתו של בעל ואב לזון את אשתו וילדיו, עליו לדאוג ולספק בידם גם מדור, ואף לשאת בהוצאות החזקתו של מדור זה.[77]

ההלכה קובעת, כי חלקו של קטין אחד הינו כשליש מהוצאות מדור הכוללות[78]. ואילו נקבע עוד, כי חלקם של שני קטינים הינו בשיעור של 40% מדמי השכירות הכוללים[79].

כאשר על דירת המגורים של המשפחה, רובצת משכנתא שבגינה משולם תשלום שוטף לבנק למשכנתאות; ואומנם, החזרי הלוואה לבנק למשכנתאות אינם, בבסיסם, בגדר עניין של מזונות. דא-עקא, כאשר לא משולמים התשלומים השוטפים לבנק למשכנתאות – כי אז נשקפת סכנה להמשך מדורם של הקטינים. משכך, אימצה הפסיקה, חזור ואמץ, את הקביעה, שעל-פיה יש מקום לחייב אב בתשלום לבנק למשכנתאות, על-מנת שיובטח מדורו של הקטין.[80]

אמת היא, שמשכנתא נחשבת להוצאה הונית רכושית, כפי שנפסק בפרשת שוקר[81]. ואולם, בית המשפט העליון לא מצא להמשיך ולחרוש בתלם זה. מקובל לנהוג, גם כיום, בדרך בה נקט בית-המשפט העליון עוד לפני פרשת 'שוקר' דלעיל, כדוגמת פרשת ברזילאי[82], שם נפסק:

"המדור בנוי, בין היתר, על כך שהאישה תשלם את
התשלומים המתחייבים מן החזקה בדירה, ואם בני הזוג
נכנסו בשעתם להתחייבות לתשלום משכנתא, הרי
המשך תשלום המשכנתא הוא האמצעי הנדרש להבטחת
המדור. קרי, בית המשפט רשאי היה לכלול נתון זה
בין חישוביו לצורך קביעת המזונות".

לשון אחר: תשלומי משכנתא מבטיחים את המדור; ולכן, אם לא ישולמו החזרי המשכנתא – תמומש הדירה ויהיה צורך לשלם דמי שכירות.

התוצאה תהיה, בדרך כלל, כי יהא בדין לחייב את הנתבע בתשלום מלוא החזרי הלוואת המשכנתא, לידי הבנק הממשכן. ודין חוב זה – כדין חוב למזונות, הניתן לגביה בלשכת ההוצאה-לפועל.

פסיקת מדור טרם יצאה האישה ושכרה לעצמה ולילדים דירה: מקרים רבים הם, בהם מוצאת לעצמה האישה עם הילדים או לבד, מקלט אצל חברים או משפחה, ובכל זאת, מוגשת תביעה לדמי מדור כנגד האב, למרות שבפועל לא משולמים דמי המדור. דין קביעת מדור עתידי הינו צודק ונכון, ותימוכין לכך ניתן למצוא בפסיקה:

"...אינני חושב שיש יסוד כלשהו לדרוש מאשה שקודם תשכור
לעצמה דירה (ומה גם ברור באין לה אמצעים לשכירת דירה),
ורק אחר כך תוכל להתדיין עם בעלה לעניין המדור, אלא,
הצדק דורש לחייב את בעלה בתשלום כסף עבור מדור
בכדי שתוכל לשכור לעצמה דירה, ואין נפקא מינה אם היא
תשכור דירה אצל זרים או שתשלם עבור הדיור אצל אחותה.

...כמה שידוע לי, בבתי דין רבניים, מעשים של יום-יום הם
שמחייבים את הבעל להעמיד לרשות האשה אמצעים
נאותים להשגת ירה, ואין דורשים כי האשה תשכור לעצמה
דירה קודם לכן. עמדה כזו הינה הגיונית ומחויבת המציאות.
(פד"ר, א', בתיק 3212 מתשי"ג, (1), בבעמ' 222, נקבע
כי על הבעל לשלם לאשה תשלום חד פעמי עבור מדור,
ובאותו כרך, בתיקים 2921 ו – 4457 מתשי"ב, (2), בעמ' 247,
נקבע כי על הבעל לשלם תשלומים חודשיים עבור מדור).

... אוסיף כאן, שכמו שאין דורשים לגבי מזונות (הוצאות כלכלה)
שהאשה תוציא תחילה את ההוצאות ורק אחר כך תדרוש
השבת הסכומים מבעלה, כך אין לדרוש ממנה שמקודם תוציא
הוצאות על עזרה וטיפול או מדור, שגם הן הוצאות בגדר
מזונות, ורק אחר כך תתבע החזרת כספים".[83]

החזקת הבית:

במסגרת המבחנים המתאימים, גם כאן, בהתאם לרכיב המדור, יכול חיובו של אב על ילדיו. בצורך כך יש לכך בחשבון את ההוצאות הקבועות בגין החזקת הבית, כגון: ארנונה, מים, חשמל, גז, וועד-בית ועוד.

מסגרות חינוך הילדים

מעון/גני ילדים/צהרון

מרכיב מרכזי בהוצאותיהם של קטינים, הינו המעון, בו הם שוהים. בגדר צרכיו ההכרחיים של קטין, אין ספק, כי ראוי לכלול גם את עלות שהותו בגן ילדים או במעון. וכבר נאמר:

"נראה שאי אפשר להימנע מהכללת סעיף החינוך והרי
בארץ קיים חוק חינוך חובה, ומקובל שגם ילדי העניים יזכו
ויקבלו חינוך ולכן השאלה היא יותר לגבי עלות החינוך
מאשר לעצם הכללת החינוך כמרכיב בצרכים הכרחיים".[84]

הגן הוא צורך חינוכי לילדים, כדי לפתח את היכולת לקשור קשרים עם ילדים אחרים, ומכאן חשיבותו[85].

בפרשת פריזם[86], נפסק, כי שהיית ילד במסגרת פרטית עד לשעה 16:00, אינה לצרכי חינוך, אלא באה לסייע לאם עובדת, שאכן תוכל לעבוד. לפיכך, אין המדובר בצרכי חינוך הכרחיים ואין לחייב את האב בתשלום שמעבר לשעות החינוך הרשמיות[87].

למרות זאת, אין כיום אחידות בין השופטים באם חינוך בגני ילדים הינו צורך הכרחי או לאו. ישנה השפעה באשר לגיל הילדים ולמסגרת – האם המדובר בגנים ציבוריים או בגנים פרטיים; שעות הפעילות והמסגרת המלאה.


בתי-ספר:

עלויות החינוך בבתי הספר קבועות בחוק חינוך חובה. לכן, העלות, על-פי הקבוע חוק, הינה בגדר צורך הכרחי ועל האב לשאת בעלויות אלה.[88]

דבר ידוע הוא, כי מעבר להוצאות אלו, ישנן הוצאות לא קבועות אשר משתנות מבית ספק לבית ספר, והכוללות בחובן עלויות ועד שונות; טיולים; הוצאות ניקיון ועוד. באשר למרכיב זה בעלויות החינוך, אין קביעה חד משמעית על-כך כי על האב לשאת ברכיב זה לבדו.

חוגים:

רכיב מזונות זה אינו בגדר צרכים הכרחיים, לכן החיוב בו יהיה על פי הקבוע בדיני צדקה.

ניכויים מסכום המזונות:

קצבת ביטוח לאומי המשתלמת בגין הילדים:
שאלה אשר נשאלה, היא האם יש להוריד מסכום המזונות הנפסק לטובת ילדים קצבת הילדים המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי. שאלה זו נענתה בחיוב, במספר פסקי דין מנחים מבית מדרשו של בית המשפט העליון[89].

סכומים אשר שולמו בעבר ויש עליהן קבלות:
ע"א 1375/96 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ' (1) 215 – 217 – 218

מזונות לילדים חורגים:

מקום שמדובר ביהודים, אין אדם חייב – מן הדין – במזונותיו של ילדו של בן זוגו, אולם מכוח דיני צדקה חייב אדם לזון את קרובי אשתו, וילדו של בן זוגו הוא, כמובן, גם בכלל אלה. לעניין תחולתו של סעיף 3 (א) לחוק המזונות, אין נפקא מינה אם החיוב הוא מן הדין או מכוח דיני צדקה, כי בכל אחת משתי החלופות הללו, גם יחד, נובע החיוב מן הדין האישי. מכאן, כי אין, ממילא, צורך לפנות לעניין זה להוראות חוק המזונות.

מאחר והחיוב הינו מכוח דיני צדקה, חל הכלל לפיו מתבקשת ערכאה שיפוטית לאכוף חיוב המעוגן בדיני צדקה, עליה לתת דעתה גם לחובותיהם של יתר האישים שהם בני אותה קרבה או אף בעלי קרבה רבה יותר ולבחון אם אין לחלק את העומס ביניהם וכיצד ייעשה הדבר.

במילים אחרות: כאשר פונים אל אב חורג, צריכה הערכאה השיפוטיצ לבדוק, האם האב הטבעי אינו זה אשר צריך ליזון את ילדו. קרבתו אל ילדו הינה קרובה יותר, ואליו יש לפנות תחילה, טרם פונים אל האב החורג[90].

בפרשת יחמילוב[91], הובעה דעה אחרת על-ידי כבוד השופט כהן:

"ומאחר ובני אשתו אינם בגדר בניו, כאמור, הרי אפילו
עשויים הם להיות זכאיים ליהנות אף הם מכספי הצדקה
אשר בעל אימם נותן כדי לצאת ידי חובת הצדקה המוטלת
עליו, אין הוא 'חייב במזונותיהם' אף מדין צדקה, מפני
שאין הם זכאים לתבוע בעצמם מזונותיהם ממנו מדין צדקה".

ובהמשך:

"ועוד טוען המערער, שתחולת דין התורה על מזונות ילדי
בן-זוגו היא מחוייבת ההגיון, שהרי הדברים קל וחומר:
ומה בניו שלו עצמו אין איש יהודי חייב לזון אלא כפי
השגת ידו, מדין צדקה, כאמור, ילדי בת-זוגו לא כל-שכן!
ואם תאמר שלגבי ילדי בת-זוגו חל החוק ואינו חל דין
צדקה, כי אז נמצא שאת ילדי בת-זוגו חייב הוא לזון
ללא התחשבות עם יכולתו ועם מחסורם, ואילו ילדיו שלו
עצמו אינו חייב לזון אלא כפי יכולתו וכפי מחסורם!
דברים כדרבנות – אבל אין אנחנו בני-חורין לשים את
ההגיון במקום החוק. לשון החוק אינה משתמעת לשתי
פנים: קיים חיוב לפי הדין האישי, הולכים לפי הדין
האישי; אינו קיים הולכים לפי החוק".[92]

חוק המזונות, בדונו בהטלת חיוב במזונות על אדם, גם כלפי הילדים הקטינים של בן-זוגו – אינו דורש, כתנאי, שיהא מדובר בילדים שאומצו על-ידו; שאז – ובהתאם להוראות סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א – 1981, יוצר האימוץ, בין המאמץ לבין המאומץ, אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם.


מזונות זמניים:

הגשת בקשה למזונות זמניים יכולה להיעשות בשתי דרכים: האחת, בהתאם לתקנות 143 ו – 144 לתקנות סדר דין האזרחי; והשניה, בהתאם לתקנות 264 ו – 265 לתקנות.

בהתאם לדרך הראשונה של התקנות, אין צורך להגשת בקשה מיוחדת על-ידי הקטין או אפוטרופסו, אלא, בית-המשפט בהתאם לסמכותו יכול לפסוק סעד ביניים וללא כל צורך בבקשה של בעל הדין.

כיום, לאחר התיקון והוספת התקנות המיוחדות לבתי המשפט לענייני משפחה, מוגשות רוב רובן של הבקשות למזונות זמניים בהתאם לתקנות הספציפיות, ועוד בטרם קיום קדם-משפט ראשון בתובענה.

חולשתה העיקרית של התקנה, נעוץ בעובדה, כי המבקשת יוכל להגיש בקשה למזונות זמניים, רק לאחר הגשת כתב הגנה מעת הנתבע. כך יוצא, במקרים רבים, כי מוגשות תובענות למזונות כנגד אב, והלה לא מגיש כתב-הגנה, קדם-המשפט נקבע לאחר מספר חודשים בלבד, ובכל אותו זמן לא ניתן לקבל סעד של מזונות זמניים, מאחר ובעל-הדין הנתבע לא הגיש כתב-הגנה.

לבקשה למזונות זמניים יצרף בעל הדין אסמכתאות משפטיות עליהן הוא מבקש להסתמך. בית-המשפט מוסמך לפסוק מזונות זמניים על יסוד כתב התביעה וכתב ההגנה, ועל יסוד הבקשה והתגובה לה. בהתאם לתקנות, באם יש צורך לכך, רשאי בית המשפט לקבוע דיון בבקשת המזונות הזמניים.

המזונות הזמניים אינם אלא אחת מצורותיו של סעד זמני. טיבעו של כל סעד זמני, וצו למזונות זמניים בכללו, שהוא ניתן למי לפי סברת בית-המשפט זקוק לו, עד שיתברר דינו. דמי המזונות הזמניים, הם הכספים, הדרושים לזכאים לכך, לפי שיקול דעתו של בית-המשפט, למחייתם עד לסיום הדיון בתובענה. לכן, לא יפסוק בית-המשפט מזונות זמניים, אם מצויים בידי התובעים כספים מספיקים למחייתם עד לבירור המשפט[93].

שלב המזונות הזמניים הינו שלב מקדמי בתביעה, בטרם הוגשו ראיות. אין לבית המשפט כלים, די הצורך, ואף לא נהוג הדבר, שבשלב הדיוני הנוכחי, ייבחנו הדברים לעובי הקורה. מאחר ששלב הדיון במזונות הזמניים הינו שלב ראשוני, וטרם נשמעו ראיות, על בית המשפט לנקוט בזהירות רבה בבחינת יכולתו הכספית של הנתבע וצורכיהם של הנתבעים, תוך שימת דגש על העובדה, כי מדובר בסעד זמני, המתבסס על ראיות לכאורה[94].

בשלב המזונות הזמניים, אין חייב השופט להיכנס בעובי הקורה, ואין צריך לומר שקביעותיו שנקבעו בשלב זה אינן מחייבות כאשר תתברר התובענה לגופה[95].

דמי המזונות הזמניים נפסקים מיום הגשת התביעה, בדרך-כלל[96]. בית המשפט יקח בכלל חשבון את המועד להגשת בקשת המזונות הזמניים לאחר הגשת התובענה ראשית; וכן, האם נשא האב בתשלומים כלשהם עבור ילדיו מיום הגשת התביעה ועד ליום פסיקת המזונות הזמניים. כיום, אין אחידות בקרב שופטי בתי המשפט לענייני משפחה, ולעיתים נפסקים מזונות זמניים מיום הגשת התובענה ולעיתים לא.

הבעיה העיקרית העומדת בפני בתי המשפט טרם פסיקת מזונות זמניים, הינה העובדה, כי טרם נעשה בירור עמוק ואמיתי של היכולות של החייב מן הצד האחד, ומחסורו של הזכאי מן הצד האחר. למרות העובדה כי מטרתם של המזונות הזמניים הינה להעמיד בפני הזכאים לכך, את הכסף הדרוש להם למחייה עד לסיום התובענות בין הצדדים[97], וקביעת מזונות קבועים, מטרתם, הינה, ככל סעד ביניים אחר, לשמור על המצב אשר היה קיים טרם תחילת ההליכים בין הצדדים. כך יוצא, איפוא, כי באם גרו הילדים ברווחה רבה, המזונות הזמניים אשר ייפסקו להם צריכים גם הם להיות ברווחה רבה. ובמילים אחרות – הכיצד יכול בית-המשפט לפסוק מזונות מדין צדקה בשלב המזונות הזמניים?

עניין זה עלה בפרשת אדר[98], שם הורחבה הדעה לעניין "חרפת רעב", כך:

"אך המילים ש'לא יסבלו בינתיים חרפת רעב' אין להסיק,
כי שיעור המזונות הזמניים אינו עולה על הדרוש למניעת
רעב מאלה הזכאים להם, ושיעור זה בלבד. המשיבות
הינן בנותיו הקטינות של המשיב. הלכה בידינו, כי מצד
הדין חייב האב לספק לילדיו הקטינים מזונות לפי צורכיהם
ההכרחיים, ומדין צדקה חייב האב לספק לילדיו את
האמצעים הדרושים לשם קיום רמת החיים, אשר הן הורגלו
אליה או שהיו ראויים לה. החובה מדין צדקה ושיעורה של
חובה זו תלויים ביכולתו של האב (שו"ע, אה"ע, עג,
ו[א]; שו"ע, יו"ד, רנא, ד[ב]; וראה: ע"א 591/81 [4];
ע"א 469/84 [5]; ע"א 210/82 [6])."

ובהמשכם של דברים, כך:

"...בדרך כלל, מן הראוי, כי ההלכות הנ"ל ינחו את בית
המשפט גם לעניין פסיקת מזונות זמניים...".

יוצא איפוא, כי בתי המשפט יכולים לחייב אב, גם מדין צדקה, וזאת עוד בשלב של מזונות זמניים. על בית המשפט לבדוק היטב את העובדות העומדות בפניו טרם מתן החלטה בבקשה, אך הודגש, כי כאשר החלטת בית המשפט הינה גבוהה או נמוכה ביחס לממוצע, עליו לנמק זאת היטב[99].


הסדרים בין ההורים לעניין מזונות הקטינים:

מה כוחו המחייב של הסדר מוסכם בין ההורים הקובע את מזונות ילדיהם?; ובמיוחד, מה כוחו של הסדר אשר נכלל במסגרת הסכם הגירושין בין ההורים.[100]
ראשית, ייאמר מיד, כך: אין הילד צד להסכמים בין הוריו, וזכאי הוא במידת הצורך, לתבוע את ההורה באופן עצמאי.
אך בכך לא די. ישנם שיקולים אחרים אשר יש ליתן עליהם את הדעת, כגון: חוק החוזים; טובת הילד; מניעת סחטנות בגירושין, ועוד.
כאן המקום לפירוט.
הסכם בין ההורים מאזן בתוכו מכלול של מרכיבים: מזונות הילד, רכוש,רצון להיפרד, ועוד. לעיתים באים וויתורים מצד מי מההורים בתמורה לקבלת זכות אחרת. על כוחו של הבעל בהסכמים בין הצדדים ניתן ללמוד מין הדין העברי. שם, יכול הבעל לעכב את אשתו ולא ליתן לה את גיטה, ואילו אישה אינה יכולה לעשות כן ומסתכנת בכך שיינתן לגבר היתר נישואין מיוחד. כך, נקודת המוצא הינה כי אישה אשר רוצה את גיטה, נמצאת בעמדת התחלה נמוכה יותר.

מקרה שכזה הגיע בהבלטה לבית-המשפט העליון בפרשת גרין[101]. שם, נידון מקרה, בו על סמך הסכם שנעשה בין אשה ובעלה שזנח אותה ונסע לארץ אחרת, פסק בית-הדין-הרבני שהצדדים יתגרשו ושהאם חייבת להחזיק את ילדתם ולספק לה את כל צרכיה עד הגיעה לגיל 18 שנים. עוד נפסק, כי אין היא יכולה לתבוע הוצאות החזקת הילדה מאת הבעל.
האישה גם חתמה בפני בית הדין הרבני על מכתב הצהרה, בו נאמר, כי אם היא תקבל גט מבעלה, יהוו הכספים ודברי הערך שקיבלה ממנו תשלום לכלכלת הילדה, והיא מתחייבת להחזיר לו כל סכום שהוא יחוייב לשלם בעד מזונות הילדה אם יתבע לדין בשל כך.
זמן מה אחרי שהזוג התגרש, תבעה הילדה, באמצעות אימה, את אביה לתשלום מזונותיה, בבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי ההסכם שנחתם בין בני הזוג, ופסק הדין הרבני שניתן בעקבותו, אינם מחייבים את הילדה, ואינם מבטלים את זכותה העצמאית לתבוע את מזונותיה מאביה. כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת האב לשיפוי מאת האם בהליכי צד שלישי, בקבעו כי פחד האישה מפני עגינות היווה אילוץ מספיק כדי לבטל כל הסכמה מצדה. האב עירער לבית המשפט העליון.
גם ערעורו בבית המשפט העליון נדחה. בית המשפט העליון נימק את דבריו, וקבע, כי הילדה שהיתה "צד נוגע בדבר" לא נתנה הסכמתה לשחרור אביה ממילוי חובת המזונות. וכן, כי הסכמת הורים, האפוטרופסים הטבעיים של הילדה, אינה יכולה למלוא את מקום ההסכמה שלה, כי הם לא פעלו בשם הילדה וגם ספק הוא אם ההסכם היה מועיל לגבי הילדה אף אילו פעלו בשמה, מכיוון שהוא לא לטובתה. ולעניין השיפוי, נקבע, כי הראיות שהובאו במקרה הרלוונטי הזה, הצדיקו את המסקנה, שהאם לא היתה מתחייבת לשפות את האב על הסכומים שיתחייב לשלם למזונות הילדה אילולא אמרו לה שאם לא תעשה כן – לא תקבל את גיטה. כך נאמר:

"לא-כל-שכן, אשה שהפחיד אותה בעלה לעגנה אם לא תתן
לו ויתורים והתחייבות שהוא אינו זכאי לקבלם והיא אינה
חייבת לתיתם לפי דין, שגם אם עשו 'פשרה' בקנין ובביטול
מודעא, תוכל לחזור בה".

ולעניין הבת הקטינה:

"טענה נוספת בפי המערער היא, שהקטינה התובעת,
ולא אמה, היא שמחלה על מזונותיה כלפיו, באשר אימה
ייצגה אותה בהליכים בפני בתי הדין הרבניים
בתור אפוטרופא טבעית. כבר פסקנו וחזרנו ופסקנו,
ששאלה עובדתית היא, אם הליכים בבית-דין רבני התנהלו
אך ורק בין בני הזוג לבין עצמם – ואז הדרך פתוחה לפני
ילדיהם לתבוע מזונותיהם מהם בבית המשפט המחוזי,
אף אם נדונו מזונותיהם גם בהליכים ההם בית הדין
הרבני; או אם הליכים בבית הדין רבני התנהלו לא רק בין
בני זוג לבין עצמם, אלא גם הילדים היו צד להם – שאז
פסק הדין של בית הדין עשוי לשמש גם נגד הילדים
מעשה בית דין. כשלעצמי, השארתי את השאלה פתוחה אם
בכלל יכולים אב או אם המתדיינים בינם לבין עצמם
בעניין גירושיהם, ללבוש בעת ובעונה אחת איצטלה של
אפוטרופא חוקי ולייצג את האינטרסים של ילדיהם,
העשויים להיות נוגדים לאינטרסים שלהם עצמם."

פסקי דין רבים אחרים, דיברו על מצבים אחרים בהם מוגשות תביעות על-ידי ההורים למזונותיהם של ילדיהם, הן בפני ערכאות אזרחיות והן בפני ערכאות דתיות. וכך נקבע: סמכות השיפוט של בית הדין הרבני בעניין מזונות הילדים שנכרכו בתביעת גירושין שבין בעל ואישה, אין בכוחה למנוע מהילדים, בעצמם, לתבוע את אביהם לאחר מכן בבית משפט אזרחי, עבור מזונותיהם הם[102].






[1] החוק, בסעיף 1 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, מגדיר "קטין", כמי שלא מלאו לו 18 שנים; וכן עניין זה נדון בע"א 247/64 רושטש נ' רושטש, פ"ד י"ח (4) 264.
[2] "לפנים בישראל אעפ"י שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד גיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמננו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית כזאת אין כוחה יפה כלל וכלל..... ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב בכדי להכריח את אשתו לקבל ממנו גט, ובתי המשפט הממשלתיים פטרו אותו על יסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה והוא אמיד, באה התשובה, שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו וכדי בזיון קצף. כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תקון מתאים".
[3] כך קובעת התקנה בחלקה האופרטיבי: "כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כוח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיע הגיל של חמש-עשרה שנה".
[4] "מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת, אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית וגמורה, שהיא איננה נובעת מדיני הצדקה כלל ואינה מוגבלת, איפוא, על ידי ההיקף המצומצם של דיני הצדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו; שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לאב לנער את חצנו מחובה אבהית זו ולהטילה על הציבור או על האם". וראה: תיק 1/15/707 אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (בעריכת ז. ורהפטיג), ע' קמ"ח, בע' ק"נ, מפי כבוד הרבנים הראשיים ובנשיאות הראשל"צ, הרב עוזיאל ז"ל; וכן, תי"א 47/52, חתן נ' חתן, פס"מ ח' 300, 302; תי"א 2759/54 בוקאי נ' מזרחי, פס"מ י"ג (ת) 19; ע"א 206/60 דרהם נ' דרהם, פ"ד י"ד 1726, 1732; ע"א 72/62, צוקרמן נ' צוקמרן, פ"ד ט"ז 1781, 1783; המר' 534/62 דגני נ' ויינגרטן, פ"ד ט"ז 2898, 2900; תי"א 657/63 כוהנא נ' כוהנא, פס"מ מ"ג 213, 221; ע"א 247/64 רושטש נ' רושטש, פ"ד י"ח (4) 264, 269; ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד ל"א (3) 169, 173.
[5] ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449, 458 (מול האות ה).
[6] ראה, לדוגמא, ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ (1) 215, 219: "החיוב במזונות ילד בין הגילים שש ועד חמש עשרה אין מקורו בדיני צדקה, אלא בתקנות הרבנות הראשית בשנת תש"ד. תקנה זו מהווה מקור עצמאי לחיוב במזונות. וכך גם פורשה התקנה על ידי בית הדין הרבני הגדול.
[7] פד"ר יז, 2, 143/ט"ו, נקבע: "ודרך חיובו של האב בהזנת הבת הוא – לפי תקנת ביה"ד בישראל בשנת תש"ד – עד שתגיע לחמש עשרה שנים והכח ביד ביה"ד לחייבו במזונותיה בדרך החיובה שעל פי הגמ' והשו"ע לקטינים עד שיהיו בני שש".
[8] ערעור תשי"ט /138, פד"ר ג' 299 (בפני כב' הדיינים הדאיה, בן מנחם והדס).
[9] פד"ר ב' 65, מפי הדיינים: גולדשמיט, קוליץ ומזרחי, נידונה השאלה האם ניתן לעכב את יציאתו מהארץ של אב החייב במזונות ילדיו שהם מעל גיל שש.
[10] כגון: שקיבל נכסים בירושה; או שהוא ניזון על-ידי אחר שהתחייב לזונו).
[11] תי"א 1250/51 שקדני נ' שקדני, פס"מ ז (ת) 131; המר' 534/62 דגני נ' ויינגרטן, פ"ד ט"ז 2898, 2900; ע"א 247/67 רושטש נ' רושטש, פ"ד יח (4) 264, 269; ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד ל"א (3) 169, 173.
[12] כך, נקבע, בתיק מספר 1/15/707, אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לישראל (בעריכת ז' ורהפטיג), עמ' קמח: "התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואינה מוגבלת.... תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו בנותיו" (מפי כבוד הרב עוזיאל).
[13] ע"א 247/64 רושטש נ' רושטש, פ"ד יח (4) 264, 269: "מגיל חמש עשרה ואילך – חיוב המזונות הוא בגדר 'צדקה' ממש, ואין כופין אותו לזון את בנו, אלא אם כן נתקיימו התנאים שבהם אפשר לכוף למתן צדקה כל אדם אחר. במקרה זה, למשל, לא יכופו את האב כאשר יש לו, לבן, אפשרות כלשהי להשתכר די צרכיו, או שלא הוכח כי אין לו אפשרות כזאת"; ע"א 211/47 סיידוף נ' סיידוף, פ"ד ב' 555, 558:"נדון על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. אמנם נכון הדבר שאב, אם הוא אמיד, חייב לזון את בנו עני שאינו מוצא את לחמו, אף כשהוא גדול, ואפילו אם הוא יותר מבן שמונה-עשר, וכופין אותו על כך, וגם יורדים לנכסיו, ואין הוא רשאי להטיל פרנסת בנו על הציבור, אולם חיוב זה – שאינו לא מדין תורה ולא מתקנת חכמים או תקנת המדינה – אינו אלא מטעם צדקה, ועל האב להקדים בנו לכל אדם, הואיל ועניי ביתו של אדם קודמין לעניי עירו (עיין טור שו"ע, סי' רנ"א, ובתשובת הרשב"א, שהובאה בבית יוסף שם, וריש סי' רמ"ח ובביאור הגר"א לשו"ע)(ההדגשות אינן במקור); תי"א 1250/51 שקדני נ' שקדני, פס"מ ז' (ת) 131; המר' 2422/59 זובץ נ' זובץ, פס"מ כ"ב 93, 94; המר' 4226/59 בר נ' בר, פס"מ כ"ג 312, 317; ואחרים.
[14] ראה, לדוגמא: ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449, 454:".... מתווספת על חיוב זה גם חובתו מטעם צדקה, וחובה זו בת כפייה משפטית היא; ועל-כן ניתן לגבות את המזונות בעל כורחו של האב האמיד מדין צדקה". ועוד, שם (בעמוד 455), בהמשך:"....דהיינו, אם נתקיימו באב התנאים, שלפיהם יש לחייבו במצוות צדקה, יש לגבות ממנו – אפילו בעל כורחו – את צורכי הילד כפי הראוי לילד".
[15] מ' שאווה, הדין האישי בישראל, הוצאת מסדה, מהדורה 2, תשמ"ד, 288, 294: "בהקשר לכך, מן הראוי להזכיר דעתו של הנתיבות משפט..... האומר כי 'אמיד' לגבי בניו אינו אותו אמיד לחיוב צדקה לנזקקים אחרים. בעוד שלגבי חובת הצדקה לנזקקים אחרים יש צורך ב'אמיד גמור', הרי לגבי בניו 'כל שאינו עני מקרי – אמיד'. ד"ר קיסטר מדגיש גישה זו בציינו, כי החובה של אדם כלפי ילדיו גדולה יותר, ועל כן, די בכך שאינו עני בכדי לכופו לזונם".
[16] ראה, למשל: תי"א 25/54 שמאלובה נ' קונפורטי, פס"מ ט' 432, 435; המר' 2422/59 זובץ נ' זובץ, פס"מ כ"ב 93, 95; המר' 4226/59 בר נ' בר, פס"מ כ"ג 312, 317; המר' 1696/60 רון נ' קפלן, פס"מ כ"ד 329, 337; ע"א 507/61 בן חיים נ' רזניק, פ"ד ט"ז (2) 925, 928: "... הרי לפי דין תורה אין כופין על הצדקה אלא 'כפי השגת היד'"; ע"א 132/62 יחמילוב נ' מרמור, פ"ד ט"ז (2) 1520, 1522: "....הרי על-כל-פנים אין כופין על הצדקה אלא כפי השגת היד (יורה-דעה, רמ"ז, א'..);
[17] ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2) 14, 21: "התנאי היחידי לחיוב מדין צדקה מצד המקבל הינו איפוא היותו 'עני', דהיינו שאין הוא מסוגל לספק את צרכיו מאמצעיו הכספיים ואינו יכול להשיג אמצעים כספים על-ידי מאמציו בעבודה"; ועוד, בהמשך: "ילד בגיל 15 – 18, הלומד בבית-ספר, אינו יכול לספק את צרכיו מעבודתו. לפי הנהוג והראוי, אין לעקור אותו מלימודיו ולשולחו לחפש את פרנסתו מעבודתו. מתן האפשרות להמשיך את לימודיו לפחות עד גמר בית הספר התיכון הינו במסגרת האמור בשו"ע יו"ד, רן, א [א]: 'מחסורו אשר יחסר לו..... לכל אחד לפי מה שצריך'".
[18] וכך כותב הרמב"ם: "לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו. אם אין לו כסות מכסים אותו. אם אין לו כלי בית קונין לו. אם אין לו אישה משיאין אותו. ואם היתה אישה משיאין אותה לאיש. אפילו היתה דרכו של זה העני לרכב על סוס ועבד לרוץ לפניו, והעני ירד מנכסיו, קונין לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו. ומצווה אתה להשלים חסרונו ואי אתה מצווה לעושרו".
[19] "הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו". וראה: רש"י על כתובות, ד"ה בעתו; תי"א 1250/51 שקדני נ' שקדני, פס"מ ז' (ת) 131, שם דובר בבן עיוור, בן יחיד להוריו, אשר הורגל בפינוקים משך חייו. כבוד השופט קיסטר חייב את האב מכוח דיני הצדקה, לזון את הבן ולהוציא עליו כל הדרוש ללימוד מקצוע מתאים. כדבריו: "אדם שהורגל לרמת חיים גבוהה וזקוק לעזרה יש להתחשב עם הרמה שאליה הורגל, ובייחוד כשהורדת הרמה כשהיא פתאומית עלולה לסכן בריאותו. ויש לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו לפי הנסיבות"; תי"א 1757/53 שרשבסקי נ' שרשבסקי, פס"מ י' 119, 131; המר' 2422/59 זובץ נ' זובץ, פס"מ כ"ב 93, 94 – 95.
[20] ע"א 507/61 בן חיים נ' רזניק, פ"ד טז (2) 925, 928: "והאם – להבדילה מן האב – אינה חייבת במזונות ילדיה הקטינים אלא מדין צדקה בלבד (באר היטב על שו"ע, אבן העזר, ע"א, א'; שו"ע, יורה הדעה, רנ"א, ג'; וראה פסקי דינו המאלפים של כב' השופט קיסטר שפורסמו בפסקים מחוזיים, כרך ט', ע' 432, [2], כרך יא', ע' 462, [3], וכרך כד, ע' 176, [4]). יוצא מזה, שבו בזמן שבתביעת מזונות מן האב, אין הקטין חייב להוכיח שיש לו לאב ממה לזונו, הרי בתביעת מזונות מן האם מוטלת עליו החובה להוכיח שידה משגת לזונו; ע"א 166/66 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד כ' (2) 533, 536: "כלל הוא כי לעניין החובה מדין צדקה שווים איש ואישה, ואב ואם, ומחייבים את כל אחד (או רק אחד מהם) הכל לפי יכולתו של המשיב"; ע"א 246/69 אל על נ' אל על, פ"ד כ"ג (2) 305, 307 – 308; ע"א 508/70 נתוביץ נ' נתוביץ, פ"ד כ"ה (1) 603, 609: ".. ברם מדין צדקה שווה האם לאב ובכלל שווים איש ואשה ובלבד שישנם לאישה האמצעים הדרושים כדי לחייבה. ובכן אפשר לחייב את האם אבל רק במידה ואפשר לחייבה מדין צדקה. במקביל למשפט העברי קיימת מערכת חוקים שחוקקו על-ידי הכנסת המטילים חובות על ההורים ובעיקר חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1995, וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962. חוקים אלה בנויים על יסוד גישה שיוויונית של איש ואשה, והאם חייבת במזונות ילדיה עד גיל 18, אם אינה חייבת במזונות אלה לפי הדין הדתי (סעיף 3 (ב)). לפיכך לא רק האב חייב במזונות ילדיו אלא גם האם, וחיובה הוא או לפי המשפט העברי (מדין צדקה) או לפי המשפט האזרחי כאמור. השאלה היא בכל מקרה ומקרה איך מתחלק נטל זה בין ההורים. יש לצפות שהאם לא תתכחש לחובתה זו, ואשה בעלת השקפות מודרניות יכולה לראות מעמדה כנחות אם יפטרוה מחובה זו"; ע"א 109/75 אברהם נ' אברהם, פ"ד כ"ט (2) 690, 696; ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד ל"א (3) 169, 172; ע"א 756/77 חטב נ' חטב, פ"ד ל"ב (2) 470, 475: "... לעניין זה מקובל עלינו כי גם האם חייבת במזונות ילדיה, שהם בקבוצת הגיל שעליה מדובר כאן, אולם זאת כמובן בתנאי שיש בידה לעשות כן. הווה אומר, אם שיפוי של האב משמעותו כי החזרת הכספים לאב תביא לכך שהילדים אשר בביתה של האם יסבלו מחסור, מאחר ולא יהיו בידיה משאבים נוספים כדי לכסות צרכיהם...... אגב, בשולי הדברים אוסיף כאן כי ההתייחסות של בית המשפט קמא לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, כאשר מדובר על קביעת חובתה למזונות ילדיה הקטינים של אם שעליה חל דין אישי, איננה במקומה לאור האמור בסעיף 3 (א) סיפא לחוק..."; ע"א 199/77 חריר נ' חריר, פ"ד לב (1) 458, 462: ".. מאידך גיסא, ניתן יהא לפנות למשל להוראותיו של סעיף 3 (ב) לחוק כאשר מדובר על מעמדה וחובתה של האם לעניין מזונות ילדיה, אך זוהי הערת אגב בלבד"; ע"א 656/78 אגיוב נ' אגיוב (לא פורסם); ע"א 473/78 אשתר נ' אשתר, פ"ד ל"ד (1) 57, 61; ע"א 403/79 לויטס נ' לויטס (לא פורסם); ע"א 451/79 פורת נ' פורת (לא פורסם); ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד ל"ו (3) 449.
[21] כך, לדוגמא: ער' תשל"ג/39, פד"ר ט, 251, 263: "אכן כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האשה מחוייבת מדין צדקה. ובמקרה שגם האי אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב ועל האם כאחד".
[22] ע"א 401/78 ווס נ' ווס (לא פורסם), בו נקבע על-ידי השופט שמגר: "העובדה שהאב לא הגיש הודעת צד ג' כדי שגם האם תחוייב בחלק מן המזונות של... (הילדים הקטינים) אין בה כדי לשלול מבית-המשפט את האפשרות להעריך באופן כולל את כל המקורות מהם ניתן יהיה לשאוב את הכספים הדרושים לכיסוי צרכיהם של הקטינים, כנדרש מדין צדקה"; ע"א 656/78 אגיוב נ' אגיוב (לא פורסם); ע"א 451/79 פורת נ' פורת (לא פורסם).
[23] ע"א 426/65 רינת נ' רינת, פ"ד כ' (2) 21, 28 : "... אבל כאשר כמו במקרה שלפנינו, נתבע הורה אחד על ידי ההורה השני בשם הילד, לא יוכל בית המשפט לחייב אלא את ההורה הנתבע ולא את ההורה התובע. ממילא אין מקום לדון – במסגרת תביעה כזאת – באפשרות של חלוקת המזונות בין שני ההורים. בית המשפט אינו יכול להפחית ממלוא שיעור המזונות שהילד זכאי לו מהאב, בשל כך בלבד שיש לו בפוטנציה גם זכות תביעה נגד האם, זכות שלעת עתה איש לא ביקש להפעילה ולממשה לטובתו..... אבל במסגרת התביעה הנוכחית כמות שהיא, שבה לא יוכל בית המשפט להפחית מחיוב הבעל לשאת בכל מזונות הילד, אין מקום לחקור במצבה הכספי של האשה ובנכסים שנפלו לה".
[24] ראה שו"ע ע"א ב"ה א'
[25] ראה שו"ע יו"ד רמ"ז – רנ"א
[26] ראה הרמב"ם ה"א י"ב ט"ו; שו"ע יו"ד רמ"ח א'
[27] ע"א 166/66, גולדמן נ' גולדמן פ"ד כ (2) 533, 537: "יוצא איפוא שכאשר חובת המזונות היא למעלה מן המינימום ההכרחי, הרי אין חובה אלא מדין צדקה. כלל הוא כי לענין החובה מדין צדקה שווים איש ואשה, ואב ואם, ומחייבים את כל אחד מהם (או רק אחד מהם) הכל לפי יכלתו של החייב. אף לעניינו אין הבדל בין האב לאם לגבי המזונות העולים על המינימום ההכרחי, אלא הכול תלוי ביכולתו של כל אחד מהם. ובכן, כאשר מדובר על מזונות למעלה מן המינימום ההכרחי, מוטלת חובת תשלום המזונות על האם כאשר היא אמידה. כלל זה בוטא יפה על-ידי חז"ל בביטוי העממי: 'לפום גמלא שיחנא', דהיינו: לפי כוח הגמל יטעינוהו משא (רש"י)"; ע"א 174/83 סוחר נ' סוחר פ"ד ל"ח (2) 77, 82; ע"א 393/83 דלי נ' דלי, פ"ד ל"ח (3) 613, 616: ".... ואשר לנימוק השני: חיוב האם במזונות ילדיה הוא חיוב בדין צדקה בלבד. אין זו חובה אבסולוטית, והכלל הוא, כי עליה לתת זכות קדימה לפרנסת עצמה, וניתן לחייבה לזון את ילדיה 'כדי מחסורם', רק אם ידה משגת ואם אין לילדים להתפרנס משלהם"; 222/83 פלונית נ' אלמוני, פ"ד ל"ח (4) 418, 420; ע"א 469/84 הדרי נ' שני, פ"ד לט (3) 197, 200; ועוד רבים וטובים אחרים.
[28] ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח (3) 29, 33.
[29] ע"א 5930/93 פדן נ' פדן, תקדין עליון 94 (4) 228; ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל, תקדין עליון 94 (2) 414; ע"א 874/95 אברהם נ' אברהם, תקדין עליון 96 (2) 238.
[30] ע"א 219/83 טייב נ' טייב (לא פורסם).
[31] ע"א 117/85 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד לט (3) 731, 734: "..אך חובת המזונות של האב כלפי ילדו נמשכת רק עד הגיעו של הקטין לגיל 18 ולא מעבר לכך, והוא, כל עוד לא הוכח קיומן של הנסיבות המיוחדות, המפורטות בסעיפים 4 ו – 5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט 1959".
[32] מ' שאווה, הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה 3, תשנ"ב) 344.
[33] פרופ' א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 163
[34] ע"א 296/85 (לא פורסם)
[35] ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח (3) 29; ע"א 161/82 רומנו נ' רומנו, פ"ד לח (1), 194: "מן הבחינה המשפטית, צודק המערער בכך, שלא היה מקום לחייבו במזונות בתו הבגירה מן היום בו הגיעה לגיל 18, מאחר שלא הובאו ראיות, שיהיה בהן כדי לבסס את החיוב לאור האמור בסעיפים 4 (2) ו – 5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט – 1959. כל שהועד עליו הוא, כי הבת באה בסופי שבוע הביתה, ובכך אין, כמובן, כדי לתת תמונה מדויקת של הצרכים, ובוודאי אין בכך כדי להצדיק תשלום מלוא המזונות. בית-המשפט קמא הסתפק במסקנה הקצרה, כי גם חייל ממשיך להיות תלוי במידת מה במשפחתו, אך לא נקט עמדה בשאלה, כמה זמן הבת החיילת בבית, מה צרכיה, ומה הדין מעת נישואיה. קביעת חיוב במזונות מעבר לנובע מן הדין האישי לפי האמור בסעיפים 4 ו – 5 הנ"ל שונה, מבחינת ביסוסה, מזו המתחייבת מן החיוב לפי סעיף 3 (א). החיוב אינו אוטומטי ואינו נובע מעצם יחסי הורה וילד אלא מקיומן של נסיבות מיוחדות, המפורטות בסעיפים 4 ו – 5, ולגבי אלו צריך להביא ראיות, ובית המשפט צריך לקבוע בעניין זה ממצאים המבססים את החיוב"; ע"א 117/85 מרדכי נ' מרדכי (לא פורסם).
[36] ראה, לדוגמא: ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח (3), 461
[37] ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח (3) 461, 483.
[38] רע"א 956/94 קרקי נ' קרקי (לא פורסם).
[39] ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח (3) 461, 483 – 484.
[40] ע"א 548/72 לופו נ' לופו, פ"ד כ"ז (1) 748, 750
[41] ע"א 524/66 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד כ (4) 813, 818
[42] בר"ע (ת"א) 70/96 ברזילי נ' ברזילי (לא פורסם)
[43] ע"א 206/60 דרהם נ' דרהם, פ"ד י"ד (2) 1726, 1730 – 1731; וכן, בבג"צ 54/55, פ"ד ט 1542, 1558.
[44] ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה (1) 328, 333; גישה זו ננקטה בפסקי-דין אחרים, כגון: ע"א 53/83 רונקין נ' רונקין, פ"ד ל"ח (1) 151, 155: "...אולם, אין המערער יכול להיתלות בכך, כי הוא עובד רק 3 – 4 שעות ביום, ולהינות מכל העולמות על חשבונם של המשיבה והילדים. אלא עליו להתכבד ולהוסיף ולעבוד בעבודתו או בכל עבודה אחרת כדי לקיים חובותיו כלפי בני משפחתו. וכאמור, לא הובאה ראיה, כי אין בידי המערער, בין מסיבות אישיות ובין מסיבות אחרות, לעבוד מעבר לשעות המעטות בהן הוא עובד"; תמ"א (ת"א) 2252/88 פלונית נ' פלוני, פ"מ נ (1) 384.
[45] ע"א 246/69 אל-על נ' אל-על, פ"ד כ"ג (2) 305, 307; בפרשה זו, התייחס בית-המשפט אף לשאלה הכיצד נגרם הקרע בין הצדדים ולשאלת האשם: "... לא ייתכן לדרוש מן האב או הבעל שבכל מקרה שאין שלום בית, ואפילו אין אשמה בבעל בקרע שנגרם במשפחה, כי יחוייב להתאמץ למעלה מן הרגיל והמקובל".
[46] כך, גם כאשר האב מובטל, מחייב בית-המשפט במזונות ילדים, וראה: בר"ע (ת"א) 79/96 דרור נ' דרור (לא פורסם): "אם המבקש מובטל כיום, הרי זהו מצב זמני ועל המבקש לדאוג להתגבר עליו. כפי שהמבקש אינו מפסיק לחיות בתקופה זו, כך אינו יכול לנתק את הילד ממזונותיו, אלא עליו למצוא הסדר נאות לתקופת הביניים"; ההלכה קבעה, עוד משכבר, כי על האב להתאמץ עד קצה גבול יכולתו, ואף להשכיר עצמו כפועל פשוט, כדי שיוכל להיזון את ילדיו הקטינים, וראה: ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה (1) 329; ע"א 364/62 דגני נ' דגני, פ"ד יז 1989; גם אם ישתכנע בית-המשפט, כי האב מובטל כיום – הרי שזהו מצב זמני ועליו להתגבר על כך. אבטלה היא אך צד אחד, ואילו צרכיהם של הקטינים מהווים את הצד האחר הדומיננטי יותר. כשם שאין אדם מובטל מפסיק לאכול, כך גם ילדיו אינם מפסיקים את חייהם. וראה, לדוגמא: ע"א 5577/93 פישטון נ' פישטון, תק-על 96 (2) 405; בר"ע (ת"א) 79/96 דרור נ' דרור (לא פורסם); ואף זאת. לעניין טענה, כאילו אי אפשר לקחת מהנתבע יותר ממה שיש לו, כבר נפסק, כי: "המערער אינו בגדר אלה, שאינם יכולים לעבוד כדי להרוויח. הוא בריא בגופו, ואם עיסוקו הנוכחי אינו מביא לו הכנסה נוספת מספקת, עליו לחפש תעסוקה אחרת, אשר תאפשר לו קיום חובותיו כלפי בני ביתו". וראה: ע"א 53/83 רונקין נ' רונקין, פ"ד לח (1) 151, 155;
[47] ע"א 230/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ (1) 147; ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח (1) 721: " את יכולתו של המשיב לשאת במזונות כאלה חייב היה לקבוע לא רק על פי הכנסתו, המוגבלת עקב מחלתו, מיגיע כפיו, אלא גם ממקורותיו האחרים, ביניהם רכושו, כולל הדירה, שאת מחיר רכישתה בסך 50,000$ דולר מימן מתוך מחיר בית המגורים המשפחתי שנמכר"; ההלכה קבעה, עוד משכבר, כי על האב להתאמץ עד קצה גבול יכולתו, ואף להשכיר עצמו כפועל פשוט, כדי שיוכל לזון את ילדיו הקטינים – וראה, לדוגמא, ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה (1) 329; ע"א 364/62 דגני נ' דגני, פ"ד י"ז 1989.
[48] עע"מ (ת"א) 48/98 בן דוד נ' בן דוד (לא פורסם).
[49] ע"א 160/96 מליחי נ' ימין, דינים עליון, כרך יא, עמ' 1; ע"מ (י-ם) 30/98 פלוני נ' פלונית, תקדין מחוזי 98 (3), 1742.
[50] תמ"ש (אשדוד) 4700/97 פלונים נ' אלמוני (לא פורסם) – שם, חוייב אב אסיר, בתשלום של 5,000 ₪ למזונות ארבעת ילדיו. אותו פסק דין ניתן אף בהעדר הגנה, ולאחר שהנתבע הצהיר כי אין בכוונתו להתגונן. אותו נתבע נידון לעונש מאסר של 14 שנים, לאחר שהורשע בביצוע מעשים מגונים בילדיו, והוא לא עבד בין כותלי הכלא, מחמת העובדה כי נחשב לאסיר 'טעון הגנה'. ובמקרה אחר, בעע"מ (ת"א) 18/97 לוגסי נ' לוגסי (לא פורסם), פסקה ערכאת הערעור כי אין מקום להתערב בפסיקתו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר פסק לאישה ולבתה הקטינה, דמי מזונות בשיעור כולל של 1,300 ש"ח לחודש. באותה פרשה, התרשם בית המשפט לענייני משפחה, כי הנתבע אינו מאוזן נפשית וכי הוא לא מסוגל לעבוד ולהשתכר. בית המשפט שלערעור סבר, אומנם, כי היה מקום להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה, לשמיעת ראיות כהלכתן, באשר סכום המזונות שנפסק שם לא היה סביר, על-פניו. דא-עקא, שבינתיים נעצר אותו נתבע, עד תום ההליכים נגדו, לאחר שהיו תלויים ועומדים נגדו אישומים הקשורים בסחר בסמים. ב"כ התובעות, שם, הודה, כי לא היה לנתבע כל רכוש ושהוא חסר יכולת השתכרות כלשהי. ב"כ התובעות, שם, דרש חיוב מזונות שכזה, עד הגבול הניתן לגבייה באמצעות חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב – 1972; ואולם, בית המשפט שלערעור דחה זאת, וקבע כי: "אני מבין את המשאלה, אולם היא אינה קריטריון לקביעת מזונות. המזונות לא נקבעים לפי היכולת של המוסד לביטוח לאומי, אלא לפי היכולת של החייב במזונות והצרכים של מי שזכאים למזונות". באותה פרשה, נשמעו מפי הנתבע הציפיות לעסקת טיעון, שעל-פיה ייגזרו עליו מספר חודשי מאסר, בלבד. בית-המשפט מחק את הערעור, אך קבע – בד בבד – כי שחרורו של הנתבע מהכלא ישמש נסיבה שתצדיק הגשת תובענה חדשה למזונות.
[51] ע"א 130/85 כהן נ' כהן, פ"ד מ (1) 69, 71
[52] תמ"א (ת"א) 6206/93 וסרמן נ' וסרמן, דינים מחוזי, כרך כ"ן (2) 886
[53] ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד (4) 529, 531 – שם נאמר, עוד: "אולם ראוי ורצוי הוא כי דעתו המסכמת של בית-המשפט תלבש צורה של קביעת ממצא בעניין סכום ההשתכרות, מחד גיסא, ובעניין היקפם הכספי של צורכי הזכאים למזונות, מאידך גיסא, שהרי פרט לנסיבות יוצאות דופן, שאין צורך לפרטן כאן, יש זיקה ישירה בין כושר ההשתכרות של פלוני לגובה הסכום אותו ניתן לקצוב למזונותיהם של הזכאים לכך; ע"א 403/79 לויטס נ' לויטס (לא פורסם).
[54] ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449, 461
[55] עמ"ש (ת"א) 38/96 משולם נ' משולם (לא פורסם); עמ"ש (ת"א) 44/96 פלד נ' פלד (לא פורסם).
[56] ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב (3) 599, 600: "זאת ועוד: אם לילד אחד במשפחה קובעים סכום מסויים של מזונות, הרי ל – 3 ילדים באותה משפחה לא קובעים סכום השווה לפי שלושה מהסכום הנקבע לילד אחד. ידועה האימרה בבדיחותא שניתן להוסיף מים למרק קיים ויהיה מרק לנפש נוספת. אמנם ב'בדיחותא' נאמר כך, אבל הדבר קיים במציאות הממשית, שהרי 'המדור', ל – 3 ילדים, למשל, לא קטן ב 1/3 כאשר ילד אחד משלושה מפסיק להשתמש במדור זה, והוא הדין במרבית פריטי המזונות השונים שלהם זקוק ילד קטן.... שיקוליו של בית המשפט קמא מקבולים עלי: ההוצאות של משפחה בת ארבע נפשות אינן קטנות ברבע, כנטען, אם מפחיתים את חובת המזונות לגבי בת אחת, כי חלק נכבד מן ההוצאות היה נשאר ללא שינוי, לו גם היה מדובר מעיקרו בשלוש נפשות בלבד".
[57] ע"א 302/80 אדלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד (4) 529, 531
[58] ע"א 3116/90 לקס נ' לקס (לא פורסם)
[59] ע"א 93/84 שגב נ' שגב, פ"ד לט (3) 822 – בית המשפט רשאי לדרוש מן התובע הוכחה לתביעתו, בטרם ייתן את פסק דינו [תקנה 97 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לא (3) 25.
[60] מ"א 410/94 (י-ם) הלוי נ' הלוי, תקדין מחוזי, כרך 96 (1) 645; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד ל"ו (3) 188, 187
[61] ע"א 473/78 אשתר נ' אשתר, פ"ד ל"ד (1) 57, 60; ע"א 511/78 דלהרוזה נ' דלהרוזה, פ"ד ל"ג (1) 449.
[62] ע"א 381/86 תק-על 87 (3) , 286; ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מ"ט (1) 215, 220
[63] ע"א 410/94 (י-ם) הלוי נ' הלוי, תקדין מחוזי, כרך 96 (ו) 645; ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח (3) 33, 34 – שם נדונה השאלה מהי הדרך הנכונה להגיש את הבקשה, האם דרך ערעור או דרך בקשה חדשה לבית המשפט המחוזי (שאז כידוע טיפל בענייני מזונות): "האב טוען, כי לאחר מתן פסק הדין החלה טליה לקבל משכורת צבאית וצרכיה פחתו. לפיכך מבקש הוא מאתנו להקטין את סכום המזונות ולקבוע מועד לסיום חובת תשלומו. בקשה זו אין מקומה בערעור זה. בסכום שנקבע אין סיבה שנתערב. אם חל מאז שינוי במצב, המצדיק שינוי בסכום, יפנה הבעל לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה. כך גם אם יבוא יום ולא תהא עוד הצדקה להמשיך בתשלום המזונות, יוכל הוא לבקש להביא את החיוב לסיומו".
[64] ע"א 477/73 סלומון נ' סלומון, פ"ד כה (2) 533; ע"א 574/83 חג'ג' נ' חג'ג, פ"ד לח (3) 331.
[65] ביטוי זה נתפרש על-ידי בתי המשפט: "כפגיעה ניכרת ובולטת מאוד ביכולתם להתפרנס ולגדול כאחיהם, ככל בית ישראל".
[66] ע"א 425/68 משכיל נ' משכיל, פ"ד כג (_1) 309
[67] ע"א 425/68 משכיל נ' משכיל, פ"ד כג (1) 309, 318, 319, 320.
[68] ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449; דברים דומים נאמרו גם בע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח (2) 14 – "החיוב הוא לפי צרכי הילד ולא לפי עושרו של האב... כוונתו לצרכי הקיום ההכרחיים ממש..."
[69] ראה פרק הוכחת מזונות ואת פסקי הדין הרלוונטים שם.
[70] ע"א 15/82 אלמוני נ' פלמונית, פ"ד לז (2) 18, 24; ע"א 415/82 תמרי נ' תמרי, פ"ד לח (1) 785, 811; עע"מ (ת"א) 4/97 ערמי נ' ערמי (לא פורסם).
[71] ע"א 4280/90 כהן נ' כהן, דינים עליון; ע"א 126/86 סימנוב נ' סימנוב (לא פורסם); ע"א 2136/90 גיל נ' גיל דינים עליון; תמ"ש (ת"א) 47420/97 פלוני נ' אלמונית, תק-מש 116, (3) 97, פסקה 11 – 13, פס"ד של השופט גרניט).
[72] ב"ש 458/59 קאירה נ' היועמ"ש, פ"מ כד, 176; ע"א 180/80 תמיר נ' תמיר, פ"ד לד 499, 503; ע"א 296/80 קנטי נ' קנטי, פ"ד לד (4) 637.
[73] ע"א 149/88 פרי נ' פרי, פ"ד מב (3) 289, 292; תמ"א (ת"א) 2487/92 אשכנזי נ' אשכנזי, פ"מ נג (2) 241.
[74] ע"מ (ת"א) 1018/99 צימרמן נ' צימרמן (לא פורסם)
[75] ע"א 492/85 סופר נ' סופר (לא פורסם): "..שהילדים הם עתה בני 13 ו – 11, המרכיב של דמי טיפול איבד בינתיים מחיוניותו"; ובערכאות אחרות, בתמ"א (חי) זלמנוביץ נ' זלמנוביץ, דינים מחוזי, כרך ח"ו (7) 252: "...מעל גיל 11 שנים, גיל שאינו מצריך עוד חיוב בדמי טיפול".
[76] תמ"ש (ת"א) 53/96 סרור נ' סרור, (לא פורסם)
[77] ע"א 171/83 טאובמן נ' טאובמן, פ"ד לט (4) 707; ע"א 67/84 בכר נ' בכר, פ"ד לח (3) 764; ע"א 328/72 לנגל נ' לנגל, פ"ד כז (2) 470.
[78] ע"א 764/87 אוהר נ' אוהר (לא פורסם)
[79] ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג (4) 201.
[80] רע"א 6152/97 ממו נ' ממו ( לא פורסם); מפי הנשיא ברק); ובאחרונה: ע"מ (ת"א) 1033/00 מוגרבי נ' מוגברי (לא פורסם, מפי סגן הנשיא, השופט ח' פורת).
[81] ע"א 864/94 שוקר נ' שוקר (לא פורסם)
[82] ע"א 803/85 ברזילאי נ' ברזילאי, דינים עליון, כרך ד', 530
[83] ע"א 328/72 לנגל נ' לנגל, פ"ד כז (2) 470; בע"א 66/88 ו – 67/88 דק נ' דקר, פ"ד מג (1) 122, 125, נאמר: "בעניין המדור, טען המשיב, כי האישה מתגוררת עם ילדיה אצל הוריה בנתניה וטרם שכרה דירה אחרת. בכך אין, כשלעצמו, כדי לשלול זכות האישה למדור, שהרי אחרת תיקלע האישה למעגל שוטה. כל עוד לא יהא בידיה הכסף הדרוש, לא תוכל לשכור דירה לעצמה: עלכן, יכולה פסיקת מזונות עבור מדור להקדים את שכירת הדירה הלכה למעשה. אך מובן, כי אם יסתבר, כי האישה איננה שוכרת דירה אלא ממשיכה לגור עם משפחתה, ייתם גם הצדק לפסיקת פריט המדור במסגרת המזונות".
[84] עע"מ (ת"א) 95/97, 97/98 טאקו נ' טאקו (לא פורסם; מפי סגן הנשיא, השופט ח' פורת).
[85] ע"מ (ת"א) 1018/99 צימרמן נ' צימרמן (לא פורסם; מפי סגן הנשיא, השופט ח' פורת).
[86] עמ"ש (ת"א) 64/97 פריזם נ' פריזם (לא פורסם).
[87] עניין זה בא לידי ביטוי גם בעמ"ש (ת""א) 44/96 פלד נ' פלד (לא פורסם).
[88] עע"מ (ת"א) 64/97 פריזם נ' פריזם (לא פורסם).
[89] ע"א 302/80 אדלזיאס נ' אדלזיאס, פ"ד לד (4) 529, 532: "שאלה נפרדת היא אם יש לנכות מסכום זה את קצבת הביטוח הלאומי, ודומה כי על כך יש להשיב בחיוב. משקבע בית המשפט כי הסכום של 10,000 ל"י מייצג את צורכיהם של הקטינים במלואם, מן הנכון לנכות מסכום זה את קצבת הביטוח הלאומי ולא להוסיפה על סכום זה"; ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד לא (3) 169, 173: "השאלה הבאה היא, כלום יש לחייב את המשיב בתשלום 1,100 ל"י, או רק ב – 700 ל"י. לשון אחרת: השאלה היא אם קצובת הילדים מותרת בניכוי. על כך תשובתי היא בחיוב. ראשית, די לשם כך בנימוק שהקצובה נועדה מעצם מהותה למזונות הילדים (ראה דר' שרשבסקי 'דיני משפחה' מהדורה שניה, ע' 363, ה"ש 4)"; ע"א 324/76 ירקוני נ' ירקוני (לא פורסם); ע"א 140/77 ארזי נ' ארזי (לא פורסם); ע"א 737/77 חי נ' חי (לא פורסם); ע"א 195/78 פאר נ' פאר (לא פורסם); ע"א 362/78 זנד נ' זנד (לא פורסם).
[90] ע"א 386/78 רבני נ' רבני, פ"ד לג (3) 591, 595.
[91] ע"א 132/62 יחמילוב נ' יחמילוב, פ"ד טז (2) 1520.
[92] על פסק דין זה נמתחה ביקורת בספרות המשפטית – וראה, למשל: מ' שאווה, הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה שלישית, 1991), כרך ראשון, בעמודים 331 – 343.
[93] ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח (4) 105, 108 – 109; ע"א 37/68 גינז נ' גינז, פ"ד כב (1) 525.
[94] רע"א 324/88 אדר נ' אדר, פ"ד מב (3) 347, 351
[95] ע"א 637/68 והב נ' והב, פ"ד כג (1)1 182; ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג (1) 169; בר"ע (ת"א) 69/97 קאלף נ קאלף (לא פורסם; מפי סגן הנשיא השופט ח' פורת).
[96] ע"א 232/89, 233 לויאן נ' לויאן, פ"ד מג (4) 663, 670.
[97] ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח (4) 105, שם נאמר מפי הנשיא שמגר (כתוארו אז), דבר מטרתם של המזונות הזמניים: "דמי המזונות הזמניים הם הכספים, הדרושים לזכאים לכך, לפי שיקול דעת בית המשפט, למחייתם עד לסיום הדיון בתובענה"; ובהמשך, כך: "...כדי שקרוביו הזקוקים למזונות ושאינם בעלי אמצעים מספיקים לפרנס את עצמם לא יסבלו בינתיים חרפת רעב".
[98] רע"א 324/88 אדר נ' אדר, פ"ד מב (3) 347, 350 - 351
[99] וראה, לדוגמא: בר"ע (ת"א) 113/96 הולנדר נ' הולנדר (לא פורסם) – שם נאמר, כך: "נכון כי בשלב פסיקת המזונות הזמניים אין חובה לרדת לעומקן של עובדות, אולם ההחלטה חייבת להיות מנומקת ומאוזנת כאשר סכום המזונות עולה על ההכנסה המוצהרת, או מאידך גיסא, כשהמזונות נמוכים מאוד בעוד הכנסת החייב גבוהה משמעותית".
[100] לשאלה זו ישנם שני צדדים: האחד, הצד הפרוצדורלי, למי הסמכות לדון, לדוגמא, בתביעת הגדלת מזונות לאחר שאלו נקבעו במסגרת הסכם יחסי ממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין – לעניין זה, ראו בהרחבה בפרק הדן בהסכמי ממון בספר זה; השניה, הצד המהותי – עליו יורחב כאן.
[101] ע"א 457/61 גרין נ' גרין, 318
[102] ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155, 158 – שם הוגשה תביעת גירושין לבית הדין הרבני, והבעל כרך בתביעה זו גם את עניין מזונות הילדים; ר"ע 627/85 סינה נ' סינה, פד"י מ', חלק ראשון, 101, 102 – שם נפסק כי הליכי גירושין אינם תופסים בילדים, ונושא מזונותיהם נשאר כשהיה בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי; ע"א 386/91 שפירא נ' שפירא, פ"ד מה (4) 89, 91 – 92 – שם נקבע בהסכם גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין על ידי בית הדין הרבני, גם מזונותיהם של הילדים. בשלב מאוחר יותר הגישו הילדים תביעה להגדלת מזונות בבית הדין הרבני שדן בה, ואף נעתר והגדיל את מזונותיהם. בד לבד, הגישו הילדים תביעה למזונותיהם לביהמ"ש המחוזי וטענו כי הסמכות היא לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון פסק כי נכון שהילדים היו יכולים לפנות לביהמ"ש המחוזי לתביעת מזונתיהם מאחר ואין הם מחוייבים בהסכם בין הוריהם. אולם, מאחר והם פנו לבית הדין הרבני בתביעה להגדלת מזונות, קנה עקב כך בית הדין הרבני את הסמכות לדון בתביעת המזונות של הילדים, בהסכמתם, ואם חל שינוי כלשהו – על יסוד כלל ההמשכיות – תביעתם צריכה להידון בפני בית הדין הרבני; ע"א 527/72 דוידסון נ' דוידסון, פ"ד כז (2) 20, 24 – שם נקבע על ידי בית המשפט העליון כי אין בבקשה משותפת לגירושין אשר הוגשה על ידי ההורים לבית הדין הרבני, והמכילה ביניהם הסכם בעניין מזונות הילדים, כדי לחייב את הילדים, ובעניין זה לא הוקנתה סמכות לבית הדין הרבני. לפיכך, פתוחה הדרך בפני הילדים להגיש את תובענותם למזונות מאביהם לבית המשפט האזרחי למרות ההסכם בין הוריהם; ע"א 404/69 ניר נ' ניר, פ"ד כ"ג (2) 673, 675 – כדי שבית הדין הרבני יוכל לדון בתביעה עצמאית של הילד למזונותיו הוא, למרות הסכם בין ההורים, צריכה להיות הסכמה ברורה של הילד לשיפוטו של בית הדין הרבני; ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כה (1) 373 – הלכה ידועה היא שהסכם שנעשה בין ההורים בנוגע למזונות ילדם, מחייב את ההורים בלבד, ולא את הילדים; ע"א 47/62 בייטר נ' בייטר, פ"ד טז (2) 1541, 1545 – 1546 – לפי סעיף 3 לחוק לשיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, אין לקטין כל מעמד בתביעת גרושין. המזונות לילדי בני הזוג, כנזכר בסעיף 3 לחוק, צריכים להיות כרוכים בתביעת הגירושין של בני הזוג. אולם, הילדים אינם צד לתביעה ואינם יכולים להופיע אישית לדיון בתביעת הגירושין ולתבוע במישרין פסק דין המזכה אותם במזונות. מכאן, שהסכם בין ההורים מחייב רק אותם ולא את הילדים, ולהם קיימת זכות עצמאית לתביעת מזונות כנגד האב, תביעה אשר ניתן להגישה אף בבית המשפט האזרחי; ע"א 17/60 דנש נ' דנש, פ"ד יד, 1107, 1110 – הסכם בין ההורים המסדיר אף את מזונות הילדים אינו מחייב את הילדים. רוצים – מסתפקים הילדים באותו סכום אשר הוסכם בין הוריהם; לא רוצים – רשאים הם לתבוע את מזונותיהם מן האב מבלי להיזדקק להסכם. הסכם בין הורים, אף אם אושר כפסק-דין, אין בו כדי למנוע מאת הילדים לתבוע את מזונותיהם מאביהם, ובית המשפט המוסמך לדון בתביעתם הוא בית המשפט המחוזי ; ע"א 565/61 שוהם נ' שוהם, פ"ד ט"ז, 421, 424 – החלטת בית הדין הדתי בעניין מזונות הילדים, אגב דיון בתביעת גירושין, אם בצורת מתן תוקף להסכם גירושין ואם על ידי החלטה אחרת, מחייב היא רק את הצדדים לדיון, דהיינו ההורים, ואין היא מחייבת את הילדים. הילדים רשאים לתבוע את מזונותיהם באופן עצמאי בבית המשפט המחוזי.